מטען נייד

מה מטעין אותך? מה מעיף אותך למעלה?

יש ימים של שגרה ויש ימים של טירוף. כל אחד ואחת מאיתנו חווים את זה אחרת. מה עושים כשהשגרה הופכת את עצמה בבת אחת לטירוף של מטח טילים מפתיע או כל טירוף אחר?

בדרך כלל, ברוך ה', השגרה שלי טובה לי לחלוטין. אני לומדת תורה ונהנית מכל רגע של הלימודים, אחר הצהריים בילדים מתוקים ועצמאיים שסך הכל משמחים לי את החיים ומרפדים לי אותם בהמון אהבה וטוב. בשבתות אני נפגשת עם חברות נפלאות נוספות וקשרים טובים שנרקמים במשך השנים עומדים לזכותן של שעות גן השעשועים והפטפוטים שלאחר התפילות. כך שבאמת ב"ה אני באמת יכולה לומר שטוב לי.

בשעות של חולי שמגיעות גם הן, או קשיים נפשיים או פיזיים, אני יודעת ללכת לקבל טיפול מתאים, בדרך כלל ברפלקסולוגיה מפנקת או משהו חד פעמי כזה שגורם לי להרגיש טוב וגם להרגיש מיטיבה עם עצמי. 

אולי דווקא בשל הנחת ארוכת הטווח הזאת, כבר כמה שנים שאין לי מטעיני אנרגיה קבועים. לצערי אני לא משתתפת בשום חוג ספורט, ובעיקר בשל הנסיעות הארוכות היומיומיות בתוספת סדנאות הלכות טהרה שאני מעבירה מדי פעם, הערבים אצלי הם קודש. וקודש זו מילה מכובסת להתבטטות על הספה והעברת הזמן באמצעים שונים עד ההתאחדות המרגשת עם המיטה בשעות הלילה המוקדמות למדי. כמו כן מקום מגוריי לא מאפשר לי 'קפיצות' לעיר או למפגש עם חברות אז נדירות הפעמים שבהן אני אורזת את עצמי מחדש בערב וגורמת לעצמי לצאת לאנשהו. 

ובשגרה הכל עובד על מי מנוחות. בשגרה הכל פועל וב"ה כמעט הכל טוב. 

ואז השגרה מופרת. וכל אחת מאיתנו מכירה את הפרות השגרה האלה. זה לא צריך להיות סיפור קשה במיוחד (ולצערנו יש גם כאלה. ואני מלווה אותם בליבי ומרגישה קטנונית ומפונקת על צרותיי הפרטיות) אלא גם דברים שקורים. לכולם או לכולן או כמעט לכולן. אצלי אישית אלו היו הפלות. שתיים רצופות. ואחרי הראשונה לקחתי כמה ימים להתאוששות ולאבל ולאט לאט קמתי בעדינות וניסיתי להמשיך הלאה בקצב שלי, ואחרי השניה כבר לא היה לי כח יותר להתאושש לאט ולהמשיך להיות מסכנה אז קמתי בשתי רגליים וניסיתי להמשיך לשעוט קדימה וקצת להתעלם ממה שהיה כי אולי זה מה שיגרום לי להמשיך בלי להתעכב. אבל זה לא הסתדר. זה פשוט לא הסתדר. כי הגוף יודע מה הוא עבר ולגוף אי אפשר לשקר ואי אפשר לספר לו ששטויות, זה קורה הרבה וכולן ממשיכות, אז יאללה. תתקדם. 

והשגרה הזאת, שבדרך כלל כל כך ברוכה ואהובה, הופכת להיות כמעט כלא. כי עם ארבעה ילדים אי אפשר לעצור. צריך לקום בבוקר ולארגן בגדים וילדים ותיקים ונשיקות וחיוכים ליום שמח. צריך לחזור ולבשל ולשאול ולהתעניין ולעזור בשיעורים ולסרק כינים ולהיות נוכחת, כל כך כל כך נוכחת. והנוכחות הזאת שלך קשה לעצמך וקשה לסביבה. ולפעמים לא את ולא אף אחד אחר יכול לסבול אותך. 

ופתאום זה שאין משהו שמוציא מהבית, משהו שמכריח להיות במקום אחר פיזי ונפשי, הופך להיות בלתי נסבל. כי אולי זה ורק זה יכול לעזור עכשיו. 

אז מה מטעין אותך? מה את עושה כשאת מרגישה ככה?
לי אישית עוד אין תשובות. 

באחד מהרגעים הכי קשים שהיו לי, כשהרגשתי שהכל נגדי וכל דבר שניסיתי להתרומם איתו קרס יחד איתי, זייפתי חיוך בפלאפון (זה ממש קל, אפילו לא צריכים להרים את הזוויות של הפה) וכתבתי בקבוצת חברות ילדות אהובה – אני מתגעגעת, מתי נפגשים? ותוך שעתיים כבר אורגן מפגש קרוב קרוב. ונהיה משהו אחר בשגרה, והיה למה לחכות. 

ברגע נוסף הסכמתי להצעה הזויה מבן הזוג לצאת לים בחמש וחצי בערב עם הילדים למרות סלידתי מהים בחודשי הקיץ. האוויר והחוסר היגיון שבדבר דווקא עשו טוב לנשמה. 

ברגע אחר קיבלתי בשתי ידיים הזמנה לשבת מההורים, למרות המקום הנפשי שבדרך כלל מתקשה לקבל סיוע ולהיות במקום הנזקק, החלטתי להיות שם. ואפילו לא להתווכח עם אמא שלי כשהיא חתכה בהחלטיות שאני לא מביאה כלום לשבת. ורק מי שמתקשה לשחרר ומעדיפה לאפות לארבע חברות עוגה מאשר שמישהי תיכנס אליה עם מגש עוגות ומבט חומל תבין אותי, אבל גם את המבט כבר קיבלתי באהבה והרשתי לעצמי להתחמם ממנו ולהיות קצת נתמכת ולא רק תומכת. 

ועוד רגעים של החלטות להקשיב לעצמי המסוימת ולשים את זאת המבוקרת וה'מסתדרת' רגע בצד. החלטות של להבין מה עכשיו נכון לי וטוב לי כי אם אני רוצה להמשיך ולהיות טובה לאחרים אני חייבת חייבת להיות קודם כל טובה לעצמי. 

וכל יום אני מנסה לשאול את עצמי – מה עוד יכול להטעין אותך? האם אני באמת יכולה להתחייב למשהו שיישאב אותי בכוח החוצה ובטוח יטעין אותי, יחד עם זה שהוא ישאב ממני משאבים אחרים כמו זמן ושעות שינה? לא יודעת. מאמינה שזה קשה אבל בשבועות האחרונים נוכחתי שלא בטוח שאפשר בלי. 

אז מי יכולה לספר לי – מה מטעין אותך?