בין ציונות לציונות

כבר כמה ימים שאני לא קמה מהכיסא – חורשת כמו שמעולם לא חרשתי לקראת מבחן בהיסטוריה. מנסה (חרף ההתנגדויות הפנימיות) ללמוד לתואר ראשון. הנושא מרתק, קורס בתולדות הציונות "בין ציון לציונות", תקופה שכוללת בתוכה את העלייה הראשונה והשנייה. בתור אחת שהייתה שותפה להקמת גבעה שהפכה ברבות הימים לשכונה מכובדת, חשתי סוג של הזדהות.
מעבר להערצה הגדולה לדור החלוצים שספגתי בבית ובתנועת הנוער, הבנתי שהייתי חלוצה, אבל ממש מפונקת. נכון שלפעמים לא היו לנו מים וגם לא חשמל והכל מסביב היה פודרה ואבק אבל הייתה לנו מדינה, וזה הבדל משמעותי.

לא יודעת איך יצא כזה מן תזמון, אבל בין הגשת העבודה האחרונה על העלייה השנייה לבין המבחן המסכם, יצאנו למסע בגבעות בנימין. מצאתי את עצמי יושבת בצריף על איזו גבעה, בביתה של משפחה עם ארבעה ילדים, הקטן בן שבוע וחצי. השירותים, הכיור וכלי המטבח בחוץ, בפנים קטן וצפוף, בין אגף הילדים להורים מפריד וילון דק ומאובק, הלחם ארוז בשקית ותלוי על מדף, מוחזק גבוה הרחק מהמזיקים. מקרר אין כי גם חשמל אין. על אחד המדפים עששיות נפט לתאורה. כביסה עושים אצל חברים ביישוב ליד, ואת הקניות סוחבים מהכביש הראשי ברגל בערך קילומטר בשביל צר עד הבית. הבגדים והציוד האישי בארגזים, כבר הרסו להם את הבית עשרות פעמים והם מורגלים לפנות ציוד כמה שיותר מהר ואז לבנות הכל מחדש.

ישבנו בבית כשהחלונות פתוחים לרווחה ואוויר נקי, נעים וקריר של תחילת הסתיו זרם פנימה. ניסיתי לדמיין מה יקרה כאן בקרוב כשהטמפרטורות יצנחו קרוב לאפס, ושביל העיזים המוביל לבית יהפוך לעיסת בוץ מחליקה ודביקה. היה לי לא קל, לא יכולתי להפסיק לחשוב שהם פשוט משוגעים, הסתכלתי על הילד הקטן שלהם ותהיתי מה הוא יחשוב על ההורים שלו כשיגדל. מצאתי את עצמי באיזה שיח פנימי סוער, לא היה לי פשוט בכלל, החינוך הציוני חילוני שקיבלתי בבית, דומה בהמון מובנים לחינוך הציוני דתי שהילדים שלי ספגו ביישוב הכי ממלכתי ביו"ש – עלי, כל מה שמריח לי כמשהו שפועל נגד המדינה הוא מוקצה מחמת מיאוס. אבל הגיל מביא איתו איזו יכולת הקשבה מבורכת, ולכן בסופם של שני ימי סיור בחמש גבעות שונות, הבנתי שיש איזה קו מקשר בין החלוצים שפגשתי ביום לבין אלו שפגשתי בלילה בספרי הלימוד. אמנם כל גבעה והסיפור שלה, ויש כאלו שהייתי מוכנה עכשיו לארוז הכל ולעבור לגור איתם ויש כאלו שממש ממש לא, אבל בכולן שמעתי את אותו סיפור. סיפור על ארץ אהובה שקוראת להם, סיפורם של אנשים אידאליסטים, אנשים שמוכנים לשלם מחיר יקר עבור האהבה העזה שלהם, סיפור על אנשים לא שגרתיים, פורצי מסגרות שמוכנים לחיות בתנאים הכי קשים שיש כדי לממש את אהבתם. זו עוצמה שקשה להתנגד לה, היא מעוררת התפעלות, היא מזכירה משהו שהיה כאן פעם וכבר מזמן שכחנו אותו.

באחת הגבעות שמענו ביקורת קשה, ביקורת על יישובים "שבעים" כאלו ששמו גדרות, מתחו קווים ועכשיו יושבים בהם תחת הגפן והתאנה, לא רואים מטר מעבר לגדר. לא רואים את השטחים הפתוחים שנתפסים על ידי הפלסטינים, לא חשים געגועים לשטחי A וB-, שמחים בחלקת גן העדן הקטנה שלהם ושוכחים מכל השאר. זה הזכיר לי כל כך את הביקורת של אנשי העלייה השנייה על האיכרים "העצלנים תאבי הממון" של המושבות -  אנשי העלייה הראשונה, שלא הסכימו להעסיק אותם והעדיפו את הפועלים הערבים, אלו שלא עניין אותם דבר מעבר למשקים שהקימו עשור או שניים קודם. הרגשתי שבעיניהם אני מייצגת את אותם איכרים, את אותם חלוצים בורגנים, והנה הם, הדור החדש של נערי הגבעות, ממש כמו אנשי העלייה השנייה, פורצים קדימה עם כוחות חדשים, למרחבים ואתגרים חדשים, יוצרים התיישבות חדשה, כזו שלא הייתה כאן קודם. וככל שהם נראו לי יותר הזויים, הבנתי שאני כנראה רואה אותם כמו שאנשי פתח תקווה הסתכלו על אנשי קבוצת דגניה. תהיתי האם הם חלוציו של זרם ציוני חדש בהיסטוריה של עם ישראל? האם נמשיך להתנגח בהם או שאולי, עם הזמן, נתחיל לשמוע מה שיש להם לומר? כי אם לרגע מסירים את כל הפוזות והמראה המהפכני מרדני שלהם, יש מידה גדולה של צדק בחלק מהביקורת שלהם, ויש מידה רבה של הערכה לביטחון שלהם בדרך ולחיים שהם מוכנים לחיות.

הרגשתי שאני נוגעת בהיסטוריה, הרגשתי שאני חווה כאן משהו שעוד ילמדו עליו. לרגע רציתי להיכנס לאיזו מכונת זמן כדי לקפוץ מאה שנים קדימה, לדעת מה יכתבו עליהם בספרי ההיסטוריה. אין לי ספק שהם נמצאים בתווך שבין ציון לציונות, מגדירים מחדש את היחס שבין שני המושגים.
בדרך חזרה הביתה נזכרתי בביקור שהיה לנו בגבעה ימים ספורים אחרי שעלינו לקרקע. אריק שרון ז"ל, שהיה אז שר תשתיות, הגיע. הוא מאוד התרגש, אמר לאליענה (שכנתי היקרה) ולי שאנחנו מזכירות לו את אמא שלו, את החלוצים של פעם שהקימו את המדינה. אני חושבת שרק עכשיו, עשרים ומשהו שנים אחרי, הבנתי למה הוא אמר את זה. הרגשתי את אותה תחושה בדיוק כשהסתכלתי על החבר'ה בגבעות. מלאת התרגשות מצאתי את עצמי אומרת להם את אותם הדברים בדיוק.

בסוף היום חזרתי הביתה. את הקרוואן הישן החליף בית גדול, את דרכי העפר - כבישים סלולים, ואפילו כיכר מרכזית יש לנו כאן. את האבק שדבק בבגדים כיבסתי במכונת כביסה ומעצמי שטפתי אותו במקלחת טובה של מים חמים, ועם הזרם החם שקלח לו חשבתי על כל מה שאין להם שם בחווה ועל כל מה שלא היה לחלוצים כשהקימו את המדינה ואיך ההיסטוריה שוב חוזרת עצמה.