עת רצון

שלשום הבטתי לרשע בעיניים ויכולתי לו...
שלשום ניתן גזר הדין לאחד מיוזמי הפיגוע בו נרצח בני מלאכי ביוני 2015, בדרכו הביתה ממשחק כדורסל.
זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להביט בפניו של אחד ממארגני החוליה. איש מבוגר בן שישים פלוס, בעל, אבא, סבא, אדם מן השורה...

מלאכי רוזנפלד הי"ד

בערב צפיתי בחדשות ושמעתי סיפור מחמם לב, על בחורה מתוקה שארגנה מתנת חג למנקה הרחובות שלהם. תוך יממה גויס סכום מכובד מאוד והאיש המבוגר והיקר התרגש עד דמעות, פעם ראשונה שקיבל מתנה לחג וחיבוק מדיירי הרחוב.
מה יש בו ביצור האנושי שהוא מצליח להיות כל כך אמפתי וחומל ובאותה נשימה להוציא מעצמו כעס ושנאה גדולים עד כדי החלטה ליטול חיי זולתו?
המנעד הזה של ההתנהגות האנושית מעסיק אותי לא מעט. מה גורם לאנשים מסוימים להיות בקצה הסקאלה של רוע מוחלט ולהוציא מתוכם שנאה, אלימות ורצח? ומה מופיע יותר בעולם - טוב או רע?
ובכלל בימים אלו של סופים והתחלות, של שנה שנפרדת - וחדשה שבפתח, ימים של חשבון נפש והרהורים, ימים של בחירות ופילוגים - בקשה לאחדות ומציאות של קצוות ומפלגות ופערים רבים וכואבים... איך ומה והאם ניתן לעשות משהו כדי שנרגיש כאן קצת יותר טובים ושקטים ושלווים?


 photo created by aopsan - www.freepik.com

לפני כשבוע נתבקשתי לשאת דברים בכנס שעסק במניעים המובילים לפשעי שנאה. דברתי על בני מלאכי שהיה איש חומל, מקבל ואוהב אדם באשר הוא – ועל הבחירה שלנו בחיים ובטוב. בסוף הפאנל ניגשה אלי אישה מהקהל וביקשה לשתף שלמרות שכל חייה היא נגד התנחלויות ומתנחלים – היום סדקתי סדק בחומת התדמית וההתנגדות שלה. חשבתי בליבי שבעבור סדק שכזה היה שווה להתאמץ ולבוא.

מה מצליח ליצור סדקים בקירות התמך שאנו בונים לעצמינו במשך השנים? מה יכול להניע אותנו על סקאלת המחשבות והרגשות שאנו מעצבים בתוכנו האחד על השני ובתוכה אנו מתנהלים כל חיינו?
אולי אם רק נבין שהשונות אינה בהכרח איום, שרקמה אנושית יכולה להיות עשירה בתכים וצבעים, ושהצורות והגוונים השונים אינם בהכרח סכנה אלא עושר אנושי ורוחני עצום - נוכל לסדוק סדקים בליבנו ולהכניס דרכם חמלה וסובלנות?

אני ממש מרגישה שדווקא בימים נוראים אלה – ניתן וכדאי וחייבים לפתוח פתח קטן במחשבה ובלב.
גם אם לא ברור עדיין מה ואת מי אנחנו רוצים ויכולים להזמין להיכנס פנימה – לפחות נדע שאנו מתקינים דלת כניסה. שאנחנו בכלל מאמינים שאפשר. שאנחנו בונים בנו רצון.
רצון להכיל אחרים, להקשיב לשונה, למעט בכעס ובשנאה ולנסות להכיל אנשים ודעות שאינן במגרש הביתי שלי.
כי הרי בסופו של דבר כל המדינה המורכבת והנפלאה הזו שלנו היא מגרש לא כזה גדול, וכולנו הרי משחקים באותה הנבחרת, וגם אם המאמנים שם למעלה קצת הלכו לאיבוד – הרי שאנחנו יודעים לשחק משחק קבוצתי לא רע בכלל...


created by freepik - www.freepik.com

מאחלת לכולנו שנלמד למסור כדורים טובים האחד לשני, שנצליח לנצח יחד במשחקי הבית והחוץ שלנו, ושנרגיש בלב את השותפות האנושית החומלת, המקבלת והמאפשרת.

שנה טובה.