ניסים קטנים, ניסים גדולים

בדרך כלל כשתינוק חדש יש התרגשות באוויר של חלום שהתגשם, של דמיונות ותקוות שהפכו למציאות. אני זוכרת את האופוריה באוויר, כשהרגשנו שהעולם כולו עוצר מלכת, כשההתלהבות המטורפת הזו מהתינוקות הקודמים שלנו שהגיחו לעולם הציפו אותנו באהבה וחום אימהי ואבהי אינסופי. הימים הראשונים זכורים לי כימים של חיבוקים בלתי פוסקים, ליטופים ונשיקות, ביקורי קרובים וחברות, ארוחות ביתיות מפנקות ולילות ללא שינה עם הקטנטנים.

החלום שלנו הפעם היה קצת רחוק מלהיות חלום שמתגשם, או אם אהיה ממש חריפה, אפשר לומר שהוא היה יותר כמו חלום שהתנפץ ותפס אותנו בלתי מוכנים. בשלב מאוד מתקדם בהריון הבטן שלי הפסיקה לתפוח, ומשבוע לשבוע סימני השאלה הלכו וגדלו. את המחמאות על הבטן הקטנה והיפה שלי קיבלתי בחיוך חמוץ-מתוק, ובתוך תוכי אפילו מריר, כי ידעתי שזה לא סימן מבשר טובות. מעקב ההריון נהיה תכוף וכלל צרור הפניות לבדיקות כאלו ואחרות באיזשהו מקום אפילו קצת הוקל לנו כשרופא האולטרסאונד נתן חותמת לחששות והטיס אותנו לבית החולים, "ליילוד מוקדם" כך הודיע.

ניסים קטנים, ניסים גדולים. לפעמים קל להתבלבל ביניהם. כל תינוק, כל לידה, הם נס קטן-גדול. וכך יצא, שהתינוקת שלנו הייתה מבחינה פיזיולוגית נס קטנטן במיוחד, "קטנה באופן קיצוני", 1.440 קילו. כמו כל התינוקות שמאבדים קצת ממשקלם, היא הצטמקה לקילו מאתיים של מתיקות, ושקלה רק טיפה טיפה יותר משקית סוכר. המיניאטורית הזאת, יפהפיה ובקושי מקומטת, נראתה כמו עובר שאיבד את דרכו ובטעות נמצא מחוץ לרחם המוגן, יומיים לפני ראש השנה.

ראש השנה הראשון של כרם עבר עלינו בשקט, עם הרבה תפילות בלב שלא ממש כללו מילים, הרבה עיכול של המצב, מחשבות על המציאות החדשה והמוזרה הזו, תחינה שאיכשהו הכל יסתדר. הזלתי כל כך הרבה דמעות בימים הראשונים, שאפילו קצת התביישתי בעצמי. יש לי תינוקת בריאה, מיניאטורית אבל מושלמת, אז למה אני בוכה? אולי חלק מההלם היה שהנס הקטנטן שלנו, היה בעצם נס גדול שלא הצלחנו לגמרי לעכל.

הסיטואציה היתה כל כך שונה, בלתי נתפסת. נסיכה קטנטנה שרק נולדה וכבר הונחה לה בארמון של זכוכית שהגן עליה מכל משמר. בדרך כלל תינוקת שנולדת אחרי שני בנים עטופה בפריטים וורודים ללא סוף. הקטנטונת שלנו שכבה כשרק חיתול ניו בורן לגופה, מקופל פעמיים כדי להתאים למימדים המזעריים שלה. אומרים שאמא ואבא תמיד יודעים מה הכי טוב לילד שלהם, ואנחנו לא ידענו כלום. לא הבנו את הצפצופים של המוניטור (וקפצנו להזעיק אחות בכל פעם שהצפצופים פסקו עד שהבנו שזה סתם תקלה טכנית נקודתית), או את הדקירות הבלתי פוסקות בעקבים הקטנטנים  שלה לבדיקות הדם והסוכר. לא ידענו איך לעזור לה להפסיק לבכות, כשהמגע היחיד שהיה מותר בהתחלה הוא להושיט כף יד דרך צוהר קטן, ולהשמיע לה את הקולות שלנו המוכרים לה עוד מימיה ברחם.אבל גם ידענו שאם לא היינו במקום הנכון, בזמן הנכון, בידיים הנכונות, הכל היה עלול להיגמר אחרת.

לידת פג היא חווייה מצמצמת ומעצימה כאחד, מלאה באמונה וייאוש מעורבבים. אהבה הורית שמתחלפת תוך שניות בתחושת זרות פתאומית. מבטים אינסופיים בתינוק לא משתווים לשעה הנדירה שבה מותר להוציא את התינוק ולתת לו "חיבוק קנגורו", מגע עור לעור החיוני כל כך לפגים. את "רכבת ההרים" הרגשית הזו מכירים כל ההורים בוגרי הפגיות באשר הם. לכאורה לא היינו לבד, אלא מוקפים תמידית בצוות רפואי, אחיות שמתחלפות במשמרות, מלאכיות שמטפלות באהבה גדולה בקטנטנים שלנו, מסבירות, מעודדות, מתעניינות. ובהתחלה גם הטלפון לא מפסיק להבהב בהודעות ושיחות מצד המעגלים הקרובים שלנו. אבל עם הזמן צפו להם גם הרבה רגעים של בדידות, ויותר מדי שקט, וחמישה שבועות שבהם המשפחה שלנו מפוזרת לה. ככל שהתקופה הזו התארכה הרגשנו שאנחנו חיים בסוג של עולם מקביל.

מצאנו את עצמנו בסוג של הורות משותפת עם הצוות הרפואי, אפילו חווים סוג של קורס הורות מחודש שמותאם לסיטואציה. איך מחתלים תינוק מבעד לאינקובטור, איך מקלחים תינוק במשקל קילו ושמונה מאות גרם. לומדים שמגע של כף יד מנחם יותר מליטופים זעירים שמלחיצים את התינוק.

שעות על גבי שעות של ישיבה בפגייה השקטה גם הובילו למערכות יחסים מחברות עם הורים אחרים. שכנותי בפגייה היו אמא חסידית שעברה תהליך משל עצמה, כאשר התינוקת שלה נולדה עם תסמונת דאון. הרבנים שאיתם התייעצו בהריון הבטיחו ש"היה לא תהיה" והיא התמודדה עם משבר שלא יאומן. בכניסה לפגיה חיטויי הידיים האינסופיים (לשפשף ידיים במשך 6 דקות בנוזל חיטוי!!) למדתי לתקשר בחיוכים עם אמא ערביה ממזרח ירושלים שלא דיברה עברית. בחדר האוכל של היולדות התגבשנו יחד עם זוג חב"דניקי מהמם ששהה בפגייה כבר קרוב לשלושה חודשים. מצאנו את עצמנו בשיחות לב ונפש עם כל כך הרבה הורים ממגזרים אחרים, ואפילו התחלנו להתרגל לדילוגים בין שני העולמות. העולם המוכר של הבית והעולם המקביל של הפגייה, שיש בו כבר דפוסים ואנשים ומערכות יחסים.

ומאז כבר חלפה שנה, וכרם המופלאה שלנו, הגשימה את משאלת ליבנו, ומצימוק קטן היא הפכה לכרם שופע. שופעת חיוכים, זוחלת, מטפסת, טועמת את האדמה ובו בזמן מנסה לגעת בשמיים. אני רוצה להאמין שהיא לא תגרור איתה לכל החיים אי שם בתת  מודע את חוויות הפגייה, את הרעב מהרחם, את היעדר החיבוקים והנענועים האוהבים בשבועות הראשונים לחייה. אלוקים יודע כמה היא מוקפת מאז באהבה אינסופית, לא רק כדי לפצות אלא גם כי היא – היא, ואי אפשר שלא לאהוב אותה עד כלות.

מה שבטוח הוא שהמסע שהיא העבירה אותנו צרוב בתוכנו. ההבנה שלא משך התקופה הוא שקובע ("מ הצפי לשחרור"? השאלה הנפוצה מדי), אלא מה המהות שלו. איך אנחנו מתקדמים, ולא ביחס לאחרים אלא ביחס לעצמנו. איך אנחנו לומדים לומר תודה ולהעריך את כל הטוב והשפע , והבריאות (!) בכל יום ויום במהלך השנה, ולא מחכים לרגעי קיצון כדי להעריך את מה שיש. ניסים גדולים, ניסים קטנים. לפעמים קשה להבחין ביניהם. לפעמים אפשר לפספס. אבל אם פותחים את העיניים ואת הלב מבינים עד כמה אנחנו מוקפים בהם, ושכל יום ויום בחיינו צריך להתחיל ולהסתיים בהוקרה ותודה על כל הטוב.