סינדרלה מציגה: המציאות

אין כמו ט"ו באב בשביל לדבר על רומנטיקה, דמיון ומציאות.
ט"ו באב - חג האוהבים שתמיד נראה נוצץ ופוטוגני. כולם שמחים, מאוהבים, מאושרים, מבלים, יפים, קורנים, שופכים אהבה אחד על השני, מוסיפים אור לעולם, ורק אמיר ואני שרועים על הספה מול פרק של נינג'ה ישראל 2019, כשהרגליים שלי עמוק בחיק שלו ואני מנסה לדחוף אותן פיזית לתוך הצלעות שלו. הכל כשר מבחינתי רק שלא יגלה את מצב העור היבש שיש לי על כפות הרגליים.
כי ככה זה החיים, יש את איך זה אמור להיראות, ויש את איך זה נראה באמת. 

הצעת נישואין זה דבר משמח, נכון? אז אצלנו המשמח הזה היה נראה פחות כמו הצהרת אהבה, יותר כמו ניסיון סחיטה.
אמיר ואני כבר יצאנו שנה, ידעתי שהוא מאוד אוהב אותי אבל גם ידעתי שהסיכוי שנתחתן בטווח זמן סביר, ממש לא סביר. אמיר היה אז גרוש טרי עם ילד, שיצא ממערכת זוגית לא פשוטה. מה הסיכוי שיסכים לקפוץ עוד פעם לבריכה הזו, שכבר טבע בה בעבר הלא רחוק, ועוד איתי? צדקתם, אין סיכוי. אז בפרקטיות אופיינית הצעתי לו שניפרד, וניפגש עוד שנה ונראה אם מתאים לנו
"
אבל למה להיפרד?" הוא שאל.
"כי אני רוצה להביא ילד ואיתך זה לא יקרה בקרוב. אז עוד שנה ניפגש שוב. אני עם ילד, אתה עם ילד, אנחנו פיטים. ומשם נתקדם הלאה, אם יתאים לנו", אמרתי.
"ועם מי תעשי ילד?" הוא הקשה.
"את זה אני משאירה לדמיון הפרוע שלך" עניתי.
באותה השנייה הוא קבע בשקט: "אנחנו מתחתנים".
שתרים את היד מי שמדמיינת ככה את הצעת הנישואין שלה.


צילום: יוחאי כהן

חתונה, הכי מרגש שיש, נכון? מלא ציפורים ולבבות, פרחים וקופידונים שמתנשקים באוויר. הכל כזה באווירה קסומה עם נצנצים באוויר ולב רוטט מהתרגשות. 
אז איך אגיד את זה בעדינות, גם הפעם אצלנו זה היה קצת שונה. קבלו שלוש דוגמאות נבחרות:
הראשונה, כשהוא בא לכסות אותי לפני החופה. הוא התרגש ממש ואמר לי כמה אני יפה והורסת, והדבר היחיד שראיתי לנכון לעשות, זה לברר איתו באותו הרגע האם הוא מתחתן איתי בגלל היופי או בגלל האופי. למרבה המזל אמא שלי צקצקה לכיווני בקול רם כל כך, שקצת חששתי ממה יקרה לה, או לי, אם אמשיך בבירור.
השנייה, הדבר היחיד שהעסיק אותי בחופה זה מה יקרה אם הריסים המלאכותיות שהדביקו לי, יפלו לי. מה נתיבי המילוט שלי, איך אני יוצאת מזה באלגנטיות. אגב את אמיר העסיק באותו הזמן מה יקרה אם אחליט להסתובב סביבו 17 פעמים, כמו שאיימתי פעם לעשות. למרבה המזל, חטפתי סחרחורת כבר בסיבוב השני
השלישית, יש לאמיר חיבוק ייחודי כזה, חיבוק חזק עוטף שכולו מדבר אהבה. אז בחדר ייחוד הוא מיהר לשחרר את החיבוק שלו כי רצה להסתכל עליי בעיניים. אני לעומתו מיהרתי לשחרר את החיבוק הזה כי חיכה לנו סלומון בטריאקי על השולחן. אני חוזרת: סלומון בטריאקי.
שתקום זו שמדמיינת את ערב החתונה שלה ככה.

והחיים שלנו יחד כבר חודשיים מתנהלים רחוק ממה שדמיינתי, אבל המציאות מלמדת אותי כל פעם מחדש, שהיא הרבה יותר עסיסית, מעניינת ומאתגרת מכל דמיון.
כי דמיון מוציא ממך כל כך הרבה אנרגיות, ואילו המציאות מטעינה אותך בהן.
דמיון מבזבז לך את החיים, העצבים, הזמן, האושר והעושר, ובעיקר מבזבז לך מציאות.
דמיון זה לחלשים, לעומת מציאות שהיא אינספור תרחישים, והפעולה שתבחר בה, היא זו שתקבע עתיד וגורל. היא והקב"ה, כן? אל תתפסו אותי עכשיו במילה.

ולכן הפעולה הבאה שאני בוחרת לעשות היא לסיים את כתיבת הפוסט הזה, ולמצוא לשנינו המבורגרייה חדשה שעדיין לא בדקנו, וסדרה דבילית, לבהות בה בין השיחות והבדיחות הגסות, הצחוקים והמריבות, הוויכוחים והארוחות.
ט"ו באב שמח !


בשמלה לבנה בשילה הקדומה. צילום: יוחאי כהן