ותחזירנו לביתנו לשלום

זה היה אחד המעברים המהירים שהיו לנו בחיים. בסוכות תשס"ה ראינו כתבה על שא-נור, אמרו שמחפשים משפחות שיגיעו לחזק את היישוב. בעלי ואני גדלנו על סיפורי המאבק בנסיגה מסיני. היה ברור לנו שנשתתף במאבק נגד הגירוש. בשבת אחר כך הגענו לשבת קליטה. ברביעי בלילה קיבלנו אישור שיש אשקובית לעבור אליה, ו-24 שעות אחרי נחתנו עם כל הפקלאות, ועם הגדולה שלנו, בת שמונה חודשים.

החיים בשא-נור היו מרגשים וחדשים. תחושה של חלוציות באוויר, כאילו חזרנו עשרות שנים אחורה. כמעט כולם זוגות צעירים, אין מכולת, נעזרים כל הזמן בשכנים. היציאה החוצה מהיישוב - עם ליווי צבאי או בהסעה ממוגנת.
לאף אחד אין כוח לבשל לשבת אז כולם מקווים שיזמינו אותם, ואז בשבת אחרי שכבר בישלנו, מזמינים אחד את השני לארוחות.
יישוב פצפון, ישיבות חברים אינסופיות, כל נושא היה מאוד קריטי וחשוב.

המצודה הבריטית בשא-נור 2005. צילום: רחלי סגל

הנסיעות היו עניין שמאוד העסיק אותנו. היה לי אקדח אבל פחדתי להשתמש בו. אני ממש זוכרת נסיעה אחת שלי לחתונה בלילה, רק אני ותפארת הקטנה, שרתי  שירי קודש כדי לחזק את עצמי עד שהגעתי לצומת של חומש, שם נשמתי לרווחה, מפה זה כבר חלק ו"רגוע".
אלו היו חיינו - מטורפים, משוגעים, אינטנסיביים ומלאי סיפוק וייעוד.

די מהר נשאבנו למאבק על שא-נור וצפון השומרון. יצאנו להפגנות, מחאות. בלי סוף יוזמות ועניינים. לא ידענו מה בדיוק יועילו כל העצרות, אבל הרגשנו שאנחנו עושים ככל יכולתנו ושהקב"ה יעשה כטוב בעיניו.
כל חג נשא בחובו תפילה וציפייה לגאולה. אני זוכרת במיוחד את פורים, עם משלוחי מנות לכל משפחות היישוב, וסעודת פורים שגלשה אל תוך השבת והיתה מרוממת ומרגשת. הרגשנו באוויר את הציפייה, את שערי השמיים שפתוחים, מחכים לגאולה. שלא באה.

יום ועוד יום עובר, שבוע, וחודש, וראש הממשלה עדיין עיקש בעמדתו.
אני ממש זוכרת את המקום שבו דויד אמיתי (היום הרב דויד אמיתי - ראש ישיבת תפוח) אמר: "אני יודע שהגזירה הזו תתבטל, פשוט מעניין אותי איך", וזה ממש מה שחשבתי באותם ימים, בקיץ תשס"ה. מן ודאות ותמימות שדבר כזה נורא לא יקרה. שחיילים לא יסכימו להיות חלק מגירוש של יהודים מאדמתם.
נסענו ליישובים ומקומות רבים כדי לספר על שא-נור ולקרוא לאנשים להצטרף למאבק. עוד משפחות הגיעו והשתכנו בשכונות של אוהלים, במסירות נפש בחום נורא. מי היה מאמין שקרוואן קטן ייחשב אז לוקסוס...
התחושה היתה שזה מה שצריך לעשות עכשיו וכולם מגויסים. לא היינו בכפר מימון, חשבנו שיותר חשוב שנישאר בשא-נור, אבל את ההדים הרגשתי מהמשפחה שלי, שמאז התייאשה מהמאבק. צפיתי בהם בכאב גדול, שותפה ולא שותפה לייאוש ולאכזבה.

ככל שהזמן עבר ותאריך הגירוש התקרב, הפחד והחשש התגנבו ללב. אבל עדיין לא האמנתי שזה יקרה, פשוט לא האמנתי. אני זוכרת שכשניסיתי לדמיין את המציאות אחרי, בעיני רוחי ראיתי פשוט מסך שחור, את עצמי במיטה שבורה ואבלה ושחור בלב ובמציאות.
אבל במקביל לכל זה עובר גדל וצמח ברחמי.
תאריך הלידה המשוער היה ט' באב. רגשות מעורבים של שמחה והתרגשות על חיים חדשים שצומחים בי, וכאב שהעובר הזה יגיע לתוך שבר גדול, וקושי - סוף הריון בתוך החום, האבק, העשייה הבלתי פוסקת והדאגה.
הצירים התחילו במפתיע בסוף תמוז. אני זוכרת חבורת חיילים במרכז היישוב שמסתכלת עלי בתימהון ואת עצמי מעבירה את העיניים מסביב, לנסות לזכור ולחרוט בלב את התמונה, כי לא ידעתי אם יתנו לי לחזור הביתה.

ערב לפני הברית חזרנו. את הברית ערכנו בבית הכנסת שרק נבנה, הזמנו את כל מי שהיה ביישוב.
קראנו לו ברקאי - נצנוץ האור שמסמן את תחילת העבודה במקדש. התחושה היתה של חושך גדול שאנחנו נמצאים בו, עם אמונה גדולה שיש מישהו למעלה שרואה את האור, את המטרה ואת התקווה.

הברית של ברקאי בבית הכנסת החדש בשא-נור

בחרדה ובכאב גדול עקבנו אחרי הגירוש מגוש קטיף. יישוב אחרי יישוב פונה מיושביו ועינינו כלות. לא ידענו איך נצליח להחזיק מעמד במאבק כשיישובים גדולים ומאורגנים ממנו כבר נפלו. עוד נשארה תקווה שאולי אנשים יגיעו מהגוש אלינו, אבל גם היא התבדתה. נשארנו כמה מאות בודדים בתוך גדרות היישוב. תמונה חזקה שחרותה לי מהימים האלו - שלט ענק על בניין המצודה בשא-נור - "מי אתה? מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?"

את יום הגירוש עצמו אני זוכרת במן קהות. מהבוקר לא היה חשמל וגם לא קליטה בפלאפון. לא יכולתי לצאת מהקרוואן, לא ידעתי מה קורה מסביבי. המידע היחיד שהגיע היה מהרמקול על גג המצודה, בו דיברו עם החיילים וניסו לשכנע אותם לסרב פקודה.
אותנו הוציאו רק אחר הצהריים, אחרי שהכל כבר היה שקט. חסר טעם. עצוב. יצאתי מהבית ועברתי ליד שורה של חיילות, בהתחלה בראש מורכן ואחר כך בראש מורם, בידיעה שאני גאה על מה שעשיתי - על שעברנו לשא-נור, שלא ויתרנו, לא התייאשנו ועשינו ככל יכולתנו.

לא ארזנו שום דבר, לא רצינו להיות שותפים. כשיצאתי מהיישוב בפעם האחרונה לא ידעתי אם להגיד בתפילת הדרך "ותחזירנו לביתנו לשלום" כי לא היה לנו בית.
באולפנת רעיה בבית אל הכינו מקום למשפחות היישוב. היתה שם תחושה של ימי קייטנה ושבעה מעורבבים יחד.
אחרי שבועיים הקבוצה התפרקה אט אט. לא מצאנו יישוב שבו נוכל כולנו לגור ביחד. התפצלנו.
אבל הרוח הגדולה של המסירות, האמונה, הנחישות - נשארה אצל כולנו. 



ממרחק השנים אני מספרת על התקופה הזו לילדיי כזיכרון רחוק, מנסה להעביר להם את הערכים.
בברית של ברקאי, בעלי הבטיח שנעשה את הבר מצווה שלו בשא-נור. הבר מצווה היתה בשנה שעברה, במקום אחר.
עוד נשוב לשם.