אור בעיניים

"הוריו תרמו את קרניות עיניו...". 
הרבה דברים יש לי לומר על ילד שנרצח לך באישון לילה. ההבנה העמוקה, שבאה לצערי מניסיון אישי, לאיזה מסע מפרך הוסטו הוריו של דביר הי"ד, כמה כאב וצער נשזרו מעתה בתוך שביל חייהם, מכאיבה לי מאוד. מחשבה מייסרת. מטלטלת. מחלחלת.


דביר יהודה שורק הי"ד

השילוב הזה בין מה שהחיים מביאים לפתחינו ואיך אנחנו בוחרים לצעוד בתוואי הזה - הוא שילוב בעל אלף גון וצבע. כל אחד והגוונים שלו, כל אחד והניגון שלו. ובכל זאת - בתוך כל האימה הזו ואמונת החיים שבי, דווקא המשפט הזה צד את עיני הבוקר. "והוריו תרמו את קרניות עיניו...".

לפני כארבע שנים נרצח בננו מלאכי. באישון ליל. על ידי מחבלים שפלים. גם במקרה שלו כל מה שיכולנו לתרום, הדבר היחיד שנותר להעניק, היו קרניות עיניו.
וחשבתי לעצמי הבוקר שיש בכך סימבוליות רבה. שמכל אברי הגוף שלהם, שכל אחד בדרכו השתמש בהם בצורה מעוררת השתאות, יכולנו לתרום דווקא את מבט העיניים. את אותו איבר שהביט קדימה ובחר לראות אור. עיניים שראו טוב באדם ובעולם. עיניים שהצליחו שלא לשמור את המבט הזה רק לעצמם, והצליחו להשפיע ולעטוף גם אחרים באור המופלא הזה שלהם.

מלאכי רוזנפלד הי"ד

ושוב חשבתי לעצמי כמה טוב ומיוחד שגם כשאנשים שפלים מנסים לכבות את אותו המבט, דווקא בנקודת הזמן הזו - בימי חורבן של העם שלנו, ימים בהם אני מנסה להיות עסוקה באיך להוסיף עוד אור, באיך להראות לכולם שאסור להתייאש, שצריך ויכול להיות טוב יותר. בימים בהם תכננתי מפגשי חיבורים - דווקא בזמן הזה בו אנו זקוקים כל כך לאור בעיניים, נמצאה הדרך להשאיר משהו ממנו כאן אתנו.
יהי זכרם ברוך.
הולך ומאיר עולם ומלואו.

בהרבה אהבה וכאב
שרה רוזנפלד, אמו של מלאכי רוזנפלד