כאן זה בית

איך אומרים "פה זה ארץ ישראל יא סאלח" באנגלית?

היכרות קצרה, קידוש, המוציא, החלה הביתית מועברת בסלסילת הקש שלנו. השיחה קולחת. מאיפה אביך? אני שואלת את המתולתלת עם השיער השחור ששמה שירה, עם R כזאת של אמריקאים, אבל עם ניחוח ישראלי שרק ישראלים יוכלו לזהות.


צילום: תמי וייס

אבא שלה בכלל צבר שעקר לאמריקה. אימה יהודיה אמריקאית. לשירה אחות אחת. הם גרים בקונטיקט, היא מספרת לי בין החומוס לפסטו, הוא איש נדל"ן מצליח ואימה סגנית מנהלת בבית הספר שבו היא לומדת. אה, ויש להם דירה בהרצליה פיתוח שאליה הם מגיעים לנפוש עם בני הדודים שמתגוררים בסביבה, היא מחייכת ולוקחת ביס נוסף מהעוף של שבת, מבליעה את הגילוי המרעיש מבחינתי שאבא שלה ממוצא עיראקי, ממש כמונו. אנחנו מחליפות חוויות על הקובה והטבית' ושאר מאכלי העדה האהובים עליה, לידה יושבת סידני הביישנית ומספרת כי הוריה רצו כמה פעמים לעשות עליה, אבל איכשהו – אביה עורך הדין לא ידע ממה הוא יתפרנס בארץ. ההורים שלה היו לא פעם ולא פעמיים כאן, אבל תמיד חזרו ל"שם", משאירים את העליה ארצה כחלום במגירה.

כל כמה חודשים שולחת לי שכנתי רחל נדל, שמארגנת אירוח לכל דיכפין – דהיינו חבר'ה אמריקאים במסגרות שונות שבאים אלינו לכוכב השחר לשבתות, הודעת טקסט: "היי טל!", היא כותבת באנגלית, "תרצו לארח בחורים / בחורות לארוחת שבת?" 
בדרך כלל זה מסתיים בהפי אנד (בעצם, עוד לא קרה שלא). ארוחת השבת נהדרת, הקליק בינינו מדהים, לא מפסיקים לדבר... ואז הם נעלמים חזרה אל תוך הגלות, בלווית תחושה חמוצה שמטפסת בגרון עם סגירת הדלת אחריהם, כי אין לדעת מתי יגיע היום שבו הם יעשו את ההחלטה האמיצה כל כך – להשאיר את אמריקה ומנעמיה מאחור ולהגיע לחיות חיים של עמל בארץ המובטחת.


אתר "Anywhere in Israel", יוזמה של משפחת נדל מכוכב השחר

סידני ושירה בנות ה-15 הן שתיים מיני רבים ורבות שמגיעים בגלים שלא יביישו חוף ים סוער, להכיר את הארץ, לתור אותה ולשוב לשם לעוד כמה שנים עד ש... חלקם יעשו את הצעד האמיץ, חלקם לא – בתקווה שילדיהם יגיעו לכאן במסגרת איזה קאמפ של בני נוער לחודש של קיץ או שנה של ישיבה.
והכאב, אין לתאר כמה זה כואב. משמח להכיר אותם ועם זאת כל כך צובט. לראות את הכמיהה שלהם והרצון לעבור לגור כאן, יודעים ששם זה לא מקומם ולעולם לא ירגישו בבית כמו בארץ, ומנגד לא מצליחים להיחלץ מהנוחות של ארץ הזהב.
מי יוכל להאשים אותם? מה שלא יהיה, לעולם לא נוכל להציע להם את מה שיש להם שם. הבתים פה קטנים יותר, הפרנסה קשה, היומיום מלא מהמורות. אבל איך אמרה דורותי? THERE IS NO PLACE LIKE HOME, והם מרגישים את זה, רם וצלול בכל אשר יפנו.

צילום מסך מקליפ "שבט אחים ואחיות" בגרסת 'תגלית'

כשסבא ושסבתא שלי עלו מעיראק, הם עשו את זה מטעמי ציונות אמנם, אבל בתכל'ס - פשוט לא היתה להם ברירה. פרעות הפרהוד, הביזה וההרס שהותירו ערביי עיראק וארצות ערב, לא איפשרו להם לסוב על עקבותיהם ואת קשיי הקליטה הם קיבלו כי 'זה מה יש'.
ואיך אפשר להתגבר על אותם קשיים כשאמריקה מחכה לשובם בזרועות פתוחות עם בית רחב ידיים, עוזרת צמודה, מחיה שווה לכל נפש ושתי מכוניות מרווחות בחניה הפרטית?
משפחתו של בעלי עלתה לארץ מלוס אנג'לס כשהיה בן שלוש. מכרו את הרכוש המשפחתי והגיעו ונשארו ונאבקו מתוך החלטה חד משמעית שלשם לא חוזרים.
סבתו, שהקימה רשת של בתי אבות, עשתה הון קטן והבטיחה שכל מי שיעלה איתם יזכה לסכום כסף עבור בית בארץ. היום זו משפחה מפוארת עם נכדים ונינים, וכולם יהודים, אך לאחיה של סבתו, שנשארו בארצות הברית - לא היה מזל כזה, ורוב ילדיהם נישאו ללא יהודים וילדיהם ברובם המוחלט – פשוט לא יהודים.

צילום מסך מקליפ "שבט אחים ואחיות" בגרסת 'תגלית'

זו לא שואה, לא שקטה ולא רועשת. זו התמוססות אלגנטית של יהדות ארצות הברית אל תוך העמים. ומבחינתנו – העם היושב בציון, זו החמצה אדירה. גם, או בייחוד כשמדובר בבנים של ישראלים שירדו מהארץ, וכעת מתקשים למצוא את הדרך חזרה.

אין פה שורה תחתונה, ככל שנרבה לארח אותם ולהכיר, נחבר עוד קליפס ועוד סיכה לקשר שלהם עם הארץ. כמו שאמרו שירה וסידני בהשתאות: "לא ידענו שהמקומות מהתנ"ך זה ממש כאן...".