צימר במזרח

"מי יבוא לכאן?"
זו השאלה שנשאלנו בכל רגע לפני עשר שנים, כשהרעיון לבנות צימרים ביישוב קידה שבמזרח בנימין התחיל להתגשם. האמת, לא ממש ידענו מי יבוא ולאן זה יתגלגל, אבל הרעיון קסם לנו.
הרבה מחשבות היו לפני כן, לא ממש כלכליות ועסקיות, אלא דווקא חברתיות. אחרי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון נשארנו עם תחושה קשה שהניתוק וחוסר המודעות לכל הטוב והיפה ביישובים היו בעוכרינו, ועם ההבנה שחייבים להביא לכאן הרבה אנשים שיכירו את המקום ויאהבו אותו.
אבל לא לכולם מתאים לגור כאן... אז איך בכל זאת הם יגיעו?
כך נולד הרעיון של צימרים. משהו שיאפשר ביקור קליל, כיפי, שישאיר חוויה טובה וזיכרון נעים.
זה היה מרגש וחדשני, והתחילו להגיע אורחים סקרנים שנהנו מאוד מאוד מהצימר שקראנו לו "נופש בקידה".

חלום שהתגשם


ופתאום נשאלה השאלה: "אבל מה יש לעשות אצלכם בכלל?!". "מה זאת אומרת? יש כאן שקט ונוף, ויש ג'קוזי ומטבח מאובזר. מה צריך יותר מזה?" עניתי, אבל בלב הרגשתי שזה לא מספיק. אז לא היה כאן כמעט כלום חוץ משקט וכמה מעיינות מעופשים. אז איפה אוכלים? ומה עושים?
ושוב, כשמרגישים את הצורך זה גורם לנו לפעול. לקחתי קורס קונדיטוריה קצר כדי להגיש ארוחות בוקר נפלאות, כאלה שיגרמו לאורחים לבוא בשבילן.

הארוחה הכי חשובה ביום. לגמרי

ועשיתי עוד צעד. פתחתי את ליבי ואת דלת הסטודיו הפצפון שלי, בו אני יוצרת בזכוכית, לסדנאות זוגיות כדי "שיהיה גם מה לעשות". מאז הסטודיו גדל והתרחב ל'גלריה וסטודיו מענית אומנות בזכוכית', וכבר היו בו סדנאות של 30 איש יחד.

מראה בייצור עצמי מהסטודיו לזכוכית

עם השנים אספנו הרבה מפגשים מעניינים וסיפורים מצחיקים, ובכלל אפשר לומר שבעלי צימרים יכולים לכתוב ספר אורחים משלהם.
היה לנו זוג שאיבד את המפתח לצימר בטיול ערב שבת ביישוב. לא היה נעים להם להעיר אותנו אז הם ניסו להיכנס מהחלון. מזל ששמענו משהו מוזר ויצאנו אליהם עם מפתח נוסף, רק שלא יישברו משהו חלילה.
הייתה ירידת מים בשבת בבוקר לזוג עירוני והריוני שלא ממש הבין שכשנמצאים הרחק מבית חולים לא מחכים ופשוט נוסעים למרות השבת. אגב, קיבלנו הזמנה לברית שבת אחרי.
היו חתן וכלה שהמלווה שלהם השאיר להם רכב, אבל הם לא ידעו את הקוד שלו. החבר ישן והם נותרו חסרי אונים ובעיקר רעבים, אז הכנתי להם קציצות ופירה, ככה עם טעם של בית, בינתיים.
היו אורחים לא דתיים שהגיעו לסוף שבוע וגילו שאין מסעדה פתוחה בשבת בקרבת מקום, אז הוספנו עוד כמה כסאות והיה אוכל בשפע לכולם. ככה אני, תמיד מכינה קצת יותר ממה שצריך.
היו גם תיירים שבאו כדי להכיר את המקום בעיניים, באוזניים ובעיקר בלב, ולא דרך מה ששמעו בחדשות, ועוד ועוד.


הנוף מקידה - בקעת הירדן והרי מואב

עשר שנים זה הרבה הרבה סיפורים. וכל מפגש כזה הוא מיוחד.
אני משתדלת לזכור את הזוגות שהיו כאן, לא להגיע לתחושה של "דלת מסתובבת" שאורח הולך ואחר מגיע במקומו, אלא לתת לכל אחד את תשומת הלב שלי.
עכשיו, כשהתיירות בבנימין התפתחה כל כך, אפשר להגיע לכמה ימים ועדיין לא להספיק את כל הטוב והשפע שיש כאן - מסעדות, אטרקציות, טיולים, מעיינות, סדנאות. תבואו.

--
מענית  (052-3767091)