על בירור והקשבה

לפעמים כשאני מוצאת את עצמי כל כך עמוק בלב הסערה אני עוצרת לרגע ונושמת. אם הייתי צריכה להדביק לזה אימוג'י הייתי שמה את זה עם הריץ'-רץ' על הפה. אני בכוח חושקת שפתיים ושותקת, נושמת עמוק ומנסה להקשיב.  לא תמיד הייתי כזו, זו יכולת שקיבלתי במתנה עם הגיל ועם הרבה מאוד עמל וזה לא בא לי בקלות, אבל כל פעם שזה מצליח אני מרגישה שזכיתי.

הסערה סביב דבריו של הרב רפי פרץ הצליחה לשאוב אותי פנימה בצורה שלא ברורה לי. בדרך לעבודה מצאתי את עצמי עוברת בכעס מתוכנית אקטואליה אחת לאחרת, והמרואיינים שהעלו את מפלס העצבים גרמו לי בסוף לנתק הכל ולעבור לשירים הנפלאים של יונתן רזאל. שרתי איתו בדרך, במלא העוצמה, מרשה לעצמי לזייף בקולי קולות ולא דופקת חשבון לאף אחד. כשהגעתי ליעדי צללתי לקבוצות הוואטסאפ שאני שותפה להן וגם הן הצליחו להוציא אותי מהכלים, אבל רגע לפני שעזבתי אותן בזעם, נשמתי עמוק וקראתי שוב את מה שנכתב, קראתי ועצרתי לחשוב וממש אבל ממש השתדלתי לא לתת לטייס האוטומטי להגיב.

היה לי ברור שאני מתיישבת לכתוב טור לעיתון "ידיעות אחרונות", והיה לי ברור שהוא גם יפורסם, אבל ברגע שהם אמרו "בשמחה" התחלתי לחשוב מה מכל מה שרץ לי בראש וסוער לי בלב יעלה על הכתב בקיצוב קפדני של 450 מילים. זה כבר מעמד מחייב ויש לי כל כך הרבה מה להגיד, ואז הבנתי שאני רוצה לעשות טוב, לא רוצה לפלג לא רוצה להתבכיין לא רוצה לזעוק גוועלד – טוב, אני כן רוצה לצעוק גוועלד, רוצה לצרוח, להטיח, להתעצבן, למחות על העוולה וחוסר הצדק על סתימת הפיות על החוצפה, על שטיפת המוח ועל זה שמאתנו לא אכפת ואותנו אפשר להשפיל אבל לנו אסור לדבר.

השעה הייתה שעת בוקר ולפני שעות ארוכות של ישיבות וידעתי שרק בחמש אחר הצהריים אוכל לשבת ולכתוב. מיותר לציין שלא הייתי מרוכזת, האצבעות בערו לי, המקלדת קראה לי, רציתי להתפוצץ עליה בזעם, אבל השעה הייתה רק שתיים בצהריים, והזמן, הזמן עושה את שלו. הצלחתי להירגע קצת, לקרוא עוד קצת, להקשיב קצת, ועד שהגעתי למקלדת הדברים התחילו לקבל צורה קצת אחרת. בשלב שהטור שלי נשלח לעורכת בידיעות השעה הייתה כבר מאוחרת, ואז הגיעה התגובה - היא עדכנה שיש מילה אחת שלא נראית לה, מילה פוגענית והיא מחליפה אותה באחרת. כמובן שהחלטתי לצאת למלחמה, אני לא מוכנה שיגעו לי במילה. כל כך הרבה מילים פוגעות מודפסות שם בעיתון מדי יום, אז רק את שלי לא ידפיסו? אבל אז תוך כדי שאני מנהלת שיח וואטסאפי זועם ונאבקת על זכותי לכתוב את דעתי, הרגשתי שאני שוב לא מקשיבה ואולי אני מנהלת כאן מלחמה לא נכונה ואולי אני באמת פוגעת, ואולי יותר חשוב לא לפגוע מהזכות שלי להגיד את האמת?

ובעניין האמת – יש לי איזה קול קטן כזה שמצפצף לו בכל פעם שאני לא מדייקת או כשאני שומעת דברים שהם לא כל כך ברורים לי וכשאני לא מרגישה שאני מניחה את הרגל, או אם לדייק, את הלב במקום הנכון, אז הצפצוף הולך וגובר וכמו נודניק של שעון מעורר הוא לא מניח עד שאני עוצרת להקשיב. הרגשתי אותו אתמול, את הקול הזה, והוא זעק. הרגשתי שרב לא יכול להיות שר, שתלמיד חכם לא יכול להיות פוליטיקאי, שמי שלא מבין בתקשורת לא יכול להתראיין, שאולי יש איזו הצדקה לסערה שנוצרה כאן? ולמה הנושא הזה של הלהטב"ים כל כך מסעיר את כולם? ובעיקר למה לנו, אנשי הציונות הדתית, הוא לא ברור כמו לדוגמה פינוי יישובים מארץ ישראל?

יש כמה אנשים חכמים שדעתם חשובה לי, הם מלווים אותי בהרבה מאוד בירורים בחיים, אז התקשרתי ודיברנו ארוכות, זאת הייתה כבר הזדמנות לשאול אותו את כל השאלות שהטרידו אותי (טוב, לא את כולן, יש לי תמיד עוד איזה אלף בקנה), והתשובות היו לא קלות אבל הן היו אמיתיות והן הרגיעו את האזעקה הפנימית שלי כי הבנתי שהם התיישבו לי על הלב.

שלחתי לעורכת הודעה, אמרתי לה שאני מורידה את המילה כי אני לא רוצה לפגוע וביקשתי שתיתן לי עוד קצת זמן לכתוב את הטור מחדש. היא מאוד התרגשה ולמרות שהייתה עמוסה, ואני משערת שהטירוף ברגע שלפני הירידה לדפוס חגג, היא איפשרה לי לשנות. זה היה הדבר הנכון לעשות ואני יודעת שהוא נעשה רק בזכות שני דברים – בירור אמיתי והקשבה. שני דברים שכל כך חסרים לנו וצריך מהם עד ועוד. כי הכי קל לקום וללכת, הכי קל לצרוח, הכי קל לסתום לשני את הפה. אבל זה לא משאיר אותנו עם כלום פרט לפורקן רגעי שמותיר אחריו חורבן. אנשים הם לא שק חבטות.

את הטור הסופי ל"ידיעות אחרונות" תוכלו לקרוא כאן למטה או בקישור.
ולגבי הדברים הנפלאים שהאיש החכם אמר לי – זה יחכה לפוסט הבא.