בלי חסימות

טרגדיה. פשוט כך. לא בטוחה שמבינה מה בדיוק קרה שם שהביא את השוטר לשלוף אקדח ולירות את הכדור שפגע בסלומון טקה והרג אותו. לא מתיימרת להכריע מי אשם, והאם היה מוצדק, ומה צריך לעשות עם השוטר. העדה כולה קוצפת. העדה כולה סוערת. מרגישה שוב מתוייגת, חשופה ולא מוגנת.

חסומה -  היא חוסמת,  מאוימת -  היא מאיימת.

עם רגשות, כך למדנו, קשה להתווכח. ויכוח זה במישור השכל, רגשות זה במישור אחר.
באמת מבולבלת. מטולטלת מפרץ הרגשות שמאבד כיוון, שלא בוחל באלימות, שרק מלבה את האש עוד יותר. ובתוך האנרכיה ושאלת גבולות המחאה, רק יודעת בתוכי שמי שמרגיש אאוט-סיידר ומסומן, צריך להעניק לו תחושת שייכות; את מי שמרגיש מרוחק, צריך לקרב; למי שאיבד אמון צריך להשיב אותו; אם יש מי שאינו בטוח שהוא אהוב, מקובל ורצוי, זוהי חובתנו הבסיסית לעשות הכל כדי להבהיר לו שהוא כן.

את זה בדיוק אנחנו מנסים לעשות פה בנוער טלמון, זו כבר שנה שלישית.
הכל התחיל לפני שלוש שנים בליל הסדר המסורתי של הקהילה האתיופית ביפו, שעבורה זהו ערב מיוחד ועוצמתי ביותר. בכל שנה מגיעים מתנדבים שמוותרים על החג בביתם ומקדישים את כל כולם לטובת חיבור העדה לחג. בין המתנדבים הייתה בוגרת הנוער שלנו, שהגיעה וישבה עם אחת המשפחות. החיבור ביניהם היה כל-כך טבעי ופשוט שהיא הרגישה חובה להעביר את החיבור הזה הלאה. אנחנו היינו בדיוק בחיפוש פרויקט התנדבותי לקיץ, משהו שנצליח לתת מאתנו למישהו אחר. ואז היא הופיעה אצלנו משומקום והציעה לנו ללכת לכיוון אחר מהכיוון הרגיל והמעט נדוש, לחשוב על חיבור בין קהילות, לגשר על פערים שלצערנו הם כל כך קיימים ומורגשים. להתחיל ליצור חוויה משותפת עם ילדי הקהילה האתיופית ביפו.

אז בפעם הראשונה עשינו מעין קייטנה כזאת לכולנו, שלושה ימים מלאים בפעילויות מגבשות וחווייתיות שיצרו בינינו קליק מידי - שהופתענו מהקלות בה נוצר, לא האמנו שבקלות כזאת זה יקרה.
בשנה השנייה זה היה ברור שזה יימשך, הם חיכו ואנחנו חיכינו. החלטנו להוסיף שבת, רובד נוסף לחיבור.
השנה, בשנה השלישית, חשבנו שכדי שנרגיש את המשמעות העמוקה של הצורך בחיבור, אנחנו צריכים ללכת אליהם, למקום בו הם גדלים וחיים. אז הם, הילדים והנוער מהקהילה האתיופית, ארגנו לנו מירוץ בשכונות שלהם, עם תחנות שממחישות את המסורת והמנהגים שלהם. ופתאום הבנו שזה לא מפגש שנועד רק בשבילם אלא גם בשבילנו, אנחנו לומדים מהם, שוברים סטראוטיפים, כבר לא שמים לב לפער, שבעינינו אפילו לא קיים.

נוער טלמון וילדי הקהילה האתיופית מיפו במפגש בטלמון


בנות הנוער מטלמון ויפו במפגש  ביפו
 

* * *

הבוקר אנחנו עומדים יום לפני המחנה השלישי שלנו. מחר הם אמורים להגיע שוב אלינו, והלב דופק - קצת מהתרגשות וקצת מחשש. תחושה שהאדמה בוערת. האם הם יגיעו בכלל? ואנחנו, האם נצליח לדלג מעל הטירוף של היממה האחרונה? האם נכון שנדלג או אולי נכון לפתוח, לדבר, להקשיב - לא לנאום נציגי העדה אלא לחבר'ה הללו, לאופן שבו הם חווים את הדברים.

ממשיכים. על אף ובגלל... אנחנו נפעל, נעשה את שלנו. נמשיך לנסות לחבר חיבורים פשוטים, שמחים, מתוקים. משוכנעים בטוב הגדול שיכול לצמוח מכך לכולנו. נמשיך, ונקווה. נשתדל ונתפלל לימים רגועים של שלום ואחווה, של אמון ותקווה.

 

לתמיכה בפרויקט מפגש נוער טלמון וילדי הקהילה האתיופית ביפו: https://giveback.co.il/project/51500