מה נגישות, מה

בשבוע שעבר הפלאפון שלי השתגע לפתע.
הוא איבד את הזיכרון שלו. גם הכרטיס הזיכרון החיצוני נמחק, וגם הפנימי לא זוהה.
הוא לא הסכים לקבל שיחות.
אנשים מתקשרים אלי, הטלפון מצלצל באיזה רינגטון מעצבן שלא אני בחרתי, ואני לא מצליחה לראות מי מתקשר ובטח שלא לענות.
איזה תסכול.
הוא גם לא זיהה אנשי קשר, לא קבוצות ווטסאפ, אפילו לא את הקבוצה שלי עם עצמי.
לא הצליח להוריד תמונות או סרטונים או קבצי קול.
בקיצור, דמנסיה פלאפונית מתקדמת.

ואני, אנא אני באה? כל מה שרציתי היה להגיד אאאאאאררררררררגגגגגג
בא לי למרוט את שערות ראשי, מזל שאני עם כיסוי ראש.
השתמשתי המון בשפת הגי'בריש, שמשרתת אותי היטב בשעת תסכול וכעס.

וזו העבודה שלי, כן, כבר שלשה חודשים שאני רכזת מדיה בבנימין, והפלאפון הוא אחד המכשירים העיקריים בעבודה.
איך אני אעבוד עכשיו?

בכל פעם ניסיתי לסדר אפליקציה או הגדרות או פונקציה מסוימת בטלפון, או שהצלחתי, ומשהו אחר נדפק, או שלא הצלחתי.
התגעגעתי לסיפור שאני שומעת בזמן ההתעמלות שלי.
למוזיקה שמשכימה אותי בבוקר.
והדבר שהיה הכי קשה:
חברות שולחות בקבוצה תמונה עם המלצה חמה, ואני לא יכולה לראות מה יש בה.
רציתי לכתוב להן: תתמללו לי בבקשה…
תרחמו עלי ותכתבו לי: את השעות של הבריכה, את המחירים של כל הפירות הקפואים שאני יכולה להזמין (או שלא, תלוי) ואת מספר הטלפון של מי שבמודעה הצבעונית שאין לי מושג מה מצויר או כתוב בה, אבל אני אוהבת את הצבעים שלה…
מה אתן מעלות תמונה ככה? צעקתי על הפלאפון,  אני לא רואה כלום!

כשנכנסתי לעבוד כרכזת ניו מדיה, אחד החוקים שנפגשתי איתו פנים אל פנים היה חוק הנגישות.
התוודעתי לאתר של המתנ"ס, ולכלל הבנאלי אך המאוד ברור שהוצב לי כבר מההתחלה:
"האתר שלנו הוא אתר נגיש ולכן כל אלמנט ויזואלי חייב להיות מתומלל".
לאחר שהקלדתי עד לחשש דלקת בכפות ידיי, שניים שלשה פלאיירים לאתר, החלטתי שדי.
ומסרתי לקולגות את הכלל: לא מתומלל, לא עולה לאתר.
קיטורים עלו מקבוצת הווטסאפ, ובשיחות האישיות שלי עם עמיתיי לעבודה.
נו, באמת, למה צריך לתמלל כל דבר…
גם אני בליבי הסכמתי, אבל מה לעשות, חוק זה חוק.
ואני כבר שמעתי על כאלה שנהנים לתבוע מי שלא עומד בחוק.
רק כשהפלאפון הפרטי שלי השתגע, הבנתי לפתע את המשמעות של חוק הנגישות.

טיפין טיפין המכשיר שלי חוזר לעצמו
ואני חוזרת אליו, קצת יותר מדי, לצערי…

אך את חווית הנגישות אני שומרת בתוכי
כמו סיפור על יהלום, שלא ידעתי מה ערכו
עד שהתנסיתי בלאבד אותו.