שמחת תורה

וכמה לילות לפני חג השבועות, חלמתי חלום שלא הכרתי כמותו. אחת המחשבות שחלפה בראשי בשעת הלימוד באותו שבוע, הפכה בחלום לסוגיה של ממש ובעניין לעסוק בו. והתעוררתי והרגשתי שיש לי ביד משהו שאני חייבת לפתח. לאחר כמה לילות העניין חזר על עצמו ורעיון שהחל להבהב לי בראש בצהרי אותו היום הפך בחלום לסדנה מוחשית בענייני טהרה שחשובה בעיניי לאין ערוך.

הלימוד שאני כל כך מתאמצת להשיגו כל השנה, שאני נאבקת כדי להבין את פני השטח ורק לעיתים מעזה לצלול קצת למעמקים כדי לטעום טעמים נוספים, פתאום הפך להיות חלק ממני, חלק ממי שאני. חלק מהחלומות שלי, ממה שמרכיב את היום יום שלי וגם את הלילות שלי. וזו הייתה חוויה מאירה. חוויה של נחת שמחה ואהבה. נחת ממה שאני עושה, שמחה על מה שאני יכולה לעשות עם זה ואהבה עצומה ללימוד התורה. פתאום חשתי על בשרי את דברי המשנה במסכת אבות – "...והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך..." עבודה מאומצת, לימודים אינטנסיביים יום יום ולעיתים גם ערב ערב, 'התקינו' אותי ללמוד תורה. הפכו אותי לכלי לקבלת התורה ולימודה. 


ובכלל, הלימודים שהיו 'משימה' שיש לבצעה במהלך השנה, הפכו אט אט לתחביב אהוב שפעמים רבות מקל עלי להיפרד מספר או סרט בו אני אוחזת, ולעיין וללמוד ולהרחיב את היריעה כמה שרק ניתן. וכמובן שכל זה מביא עמו תסכול נוסף. כי אם חשבתי שבסיומה של שנת לימודים שלמה בה אני חובשת את ספסלי בית המדרש אחוש שאני יודעת יותר תורה, הרי שככל שאני יורדת לעומקם של דברים ומרחיבה את אותה היריעה יותר ויותר, אני רק מגלה את מה שחכמים וטובים ידעו כבר הרבה לפניי – אין קץ ליריעה. ככל שתאחזי בה יותר כך תגלי עד כמה עוד יש לך ללמוד וכמה בעצם אינך יודעת ואולי גם לא תדעי לעולם. אבל במקום שהמחשבה הזו תייאש היא מאתגרת וקוראת אלי מבעד לספרים – קדימה, נראה אותך. העולם הזה נמצא כאן פרוס בפנייך, בואי הצטרפי וטעמי ככל שאת יכולה. 


והחלומות הללו והנחת הזו וההבנות האלה הצטרפו כולם לרגע אחד מרגש – סיימתי עם ילדי הבכור והמתמיד לספור את ספירת העומר בברכה, ועמדתי וזלגו עיניי דמעות והסברתי לו שאני באמת ובתמים מתרגשת מכך שאנו עומדים שוב לקבל את התורה. ולא הסברתי לו שאני מתרגשת מכך שניתנה לי הזכות ואני חלק מהעולם של לומדי ולומדות התורה. מכך שמאז שעמדו נשים במעמד הר סיני וקיבלו את התורה מפי הגבורה יחד עם האנשים, לא היה דור של פריחה כזו בלימוד התורה הנשי. מכך שאני מצטרפת בחדווה למהפך היסטורי שככל הנראה אותם חכמים שמספריהם אני לומדת, לא שיערו בנפשם שיחול. 
וכך עמדתי למחרת עם הציבור בשעת קריאת התורה, וחשתי את הענן, ושמעתי את עשרת הדיברות והרגשתי אותן מדברות אלי. הרגשתי את התורה ניתנת לי ככלי חמדה, כמים מרווים, כשמן מדשן עצמות ובעיקר כחלק בלתי נפרד מעולמי עליו אני מודה בכל יום. 

ולכן בפעם הבאה כשתרצנה לומר לי או לכל אחת אחרת שזהו עולמה – כל הכבוד לך שאת לומדת תורה, אימרו במקום – איזה כיף לך. כמה טוב לך שאת לומדת תורה. האמינו לי, זה יהיה משפט נכון בהרבה.