בין המוס לקרמל

בכל פעם שהלב שלי עולה על גדותיו, המקפיא מתמלא יחד איתו. הידיים כמו מעצמן מושטות למדף ספרי הבישול והאפיה, פותחות ספר ומדפדפות, ולאט לאט נרקם בצק בתוך קערה, הגלוטן מתמתח, הסוכר והמלח - מהשקית של סלית ומשקיות הדמעות - מתערבבים זה בזה ונוצר משהו חדש, שלא היה שם קודם. ואני לשה לתוך הבצק הזה את כל הכעסים שלי, את התסכול, העצב והכאב. בכל תנועה של מפרק היד אני מקפלת לתוכו רסיסים של פחד ודאגה, מקפלת עליהם את הבצק ומותחת שוב.

לפעמים לאט לאט, עם תנועות הידיים, משתחרר הלב ומתרוקן, ואני מתחילה ללוש אל הבצק קצת תקוות, קצת אמונה, קמצוץ חלומות. לפעמים קשה מדי, וגם אל מול הלחמניות התופחות בתנור אני יושבת ומרגישה את הלב ספוג עד כלות. בשני המקרים, זה ייגמר בערימת מאפים שתיכנס אל הבטן שלי ואל המקפיא. לפעמים, כשנחה עלי הרוח, אני שולחת גם לחברים.

הכנת אוכל זו תרפיה. על התובנה הזו קמו כל כך הרבה סוגים של תוכניות בישול סוחטות דמעות. גם אני מוצאת את עצמי במטבח כשמר לי, כשאני מתרגשת, כשאני צריכה לסדר את הראש - אבל במקום להעמיד קדירת חצילים אני ממתיקה את הנפש בסוכר. הרבה סוכר. המשפחה אומרת שבוורידים שלי במקום דם, זורם שוקולד. יש בזה מן האמת. אולי זה בגלל שיש לי את הכישרון המפוקפק לבחור תמיד בדרך הקשה יותר, הבלתי שגרתית, מה שהוביל את החיים שלי להיות לפעמים מורכבים נורא, ומן המורכבות הזאת אני בורחת אל הפשטות של השוקולד.

עוגיות, בניגוד לבני האדם, הן פשוטות. אם את יודעת מה את עושה, הן תמיד ייצאו אותו הדבר, רכות, ריחניות ומנחמות. במשבר הכי גדול שעברתי בחיי, כשמצאתי את עצמי פתאום מאבדת כמעט כל מה שהיה לי, קפצתי קפיצת התאבדות מטאפורית והשקעתי סכום כסף גדול - אסטרונומי במושגים שלי דאז - בלימודי קונדיטוריה. הגשמתי חלום, ובדיוק בזמן, כי אחר כך החסכונות נעלמו בבת אחת בנסיבות כואבות.

העולם שלי אומנם התרוקן כמעט לחלוטין מכל מה שהכרתי, אבל הוא התמלא במהרה בבצק רבוך, בצק עלים, טמפרור שוקולד וחום. אם לא חום הלב אז לפחות חום התנור, והאהבה שהייתה לי מאז ומעולם לקונדיטוריה קיבלה פתאום זקיפות קומה וביטחון: אני יודעת מה אני עושה. כמה קל להנמיך לרגע את המחשבות המעיקות וללכת למקום הבטוח שבו אני מכירה את הבצקים והם מכירים אותי, ומגיבים בהתמסרות ליד הלשה, ללקקן שמלטף את המיקסר, לציפוי שוקולד חם.

קונדיטוריה היא לא תחום פשוט, אבל כבר אמרתי שאני תמיד הולכת בדרך המסובכת. אם יש בדרך שביל סלול, תמיד תמצאו אותי בשביל שלידו, נאבקת עם הקוצים והבורות. מן אופי כזה, שתמיד מסתבך. לא בכוונה. ועם האופי המסתבך הזה הלכתי לקונדיטוריה והתחלתי להפעיל מיקסרים שחולקים איתי את אותו מספר סנטימטרים בגובה, להרים גושי חמאה ששוקלים כמו ילדה בגן חובה ולשקול שוקולד בקילוגרמים. נהניתי מכל רגע. הילדה הקטנה שצפתה בסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד" וקינאה כל כך, מצאה את עצמה עובדת במקום שמייצר את אותו החלום המתוק הזה, מינוס נהר השוקולד.

וכנראה שלא התבגרתי, כי מעולם לא נמאס לי לנשנש את העוגיות שייצרנו, את שאריות הקרמים ואת השוקולדים (אח, השוקולדים!). יום אחרי יום הייתי חוזרת הביתה עם שאריות קמח על השיער ועם אור גדול בלב, עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, ודברים השתנו. הנסיבות קרו להן, כפי שהן נוטות לעשות, ונאלצתי למצוא עבודה חדשה. בין יום שני, יום הלימודים, למשנהו, מצאתי את עצמי בכל מיני עבודות אחרות, והנפש שלי המשיכה להתגעגע למתוק המתוק הזה. באותה תקופה אפיתי בבית כמו משוגעת כדי למלא את החסר.

הילדה שלי, מאז שהתחילה ללכת לגן, הייתה הילדה הזאת שמגיעה עם לחמניית כוסמין ביתית ומלפפון חתוך בצורת לבבות. הילדה הזאת שאמא שלה פלצנית בריבוע אבל ממש נהנית לשחק עם אוכל, מה לעשות. בשקט בשקט, אחרי כמה חודשים, חזרתי לחפש שוב עבודה בקונדיטוריה. הלב אמר את שלו.

שנים חייתי בתודעה שאני צריכה לעשות משהו חשוב בחיים, משהו משמעותי. חלמתי לשנות את העולם, ופתאום באה לי הקונדיטוריה הזאת והתמכרתי. סתם עוגות, עוגיות, לחם. איפה תיקון עולם ואיפה זה.

תקופת ההתנתקות הייתה התקופה בה נבט בי החלום להיות עיתונאית. רציתי לתפור מחדש את הקרע העמוק שנפער בין הציבור החילוני לדתי. רציתי להראות לעולם שדתיים הם בסדר, הם נורמליים, ונחמדים, ובדיוק כמוכם. חוסר ההבנה וההיכרות בין שני המגזרים האלה פעמו בי בכאב גדול, והבטחתי לעצמי שכאחת שיודעת לכתוב, אני הולכת לשנות את זה. עם תחושת השליחות היומרנית הזו מפעמת בי הלכתי ללמוד תקשורת במטרה להיות עיתונאית ולהשפיע. והנה אני, צועדת בדרך. בינתיים אני בקונדיטוריה, ואולי לתמיד. אבל הקונדיטוריה היא לא הכל וגם לא תהיה. בין המוס לקרמל אני כותבת, מפרסמת, מנסה בדרכי שלי להזיז הרים - סנטימטר אחר סנטימטר. גם רומא לא נבנתה ביום אחד. וזה בסדר. החיים לוקחים אותנו לפעמים במסלולים מאוד מוזרים, לפעמים נגיע בסוף לאן שרצינו ולפעמים נגיע למקום אחר והוא יהיה טוב לא פחות. חלמתי לתפור את הקרע בעזרת הכתיבה, ואני עדיין רוצה, אבל בינתיים אני תופרת את הקרע בחיים הפרטיים שלי, בזוגיות הדתילונית שאני חיה בה, שכולה דו-קיום. בינתיים אני לומדת, מתרגלת כתיבה ומשייפת, לומדת את העולם הזה. אני חולמת ופועלת כדי שהעיתונות ההיא מהחלום עוד תגיע, שהרים יזוזו ודעות קדומות ישתנו, אך בינתיים אני סבלנית וסלחנית, בעיקר כלפי עצמי, על כך שהדברים לא קורים מהר ובמסלול ישיר כפי שחשבתי, ונותנת לדרך להפתיע אותי.

למדתי שהתפתחות היא כמו עוגת שמרים, צריך לתת לה זמן. לא ציפיתי שיהיו בדרך עוגות שמרים. באמת שלא. אבל אם כבר לצאת אל הבלתי צפוי, אז בבטן מלאה קינמון ובלב גדוש סיפוק.