נפלאות החיים

כבר עברו 28 שנה ואני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול; יום יפה אחד בתחילתו של חודש שבט, ואני נמצאת בחדרו הקטן של סבי. מסביבנו יש עוד אנשים, שעסוקים בכל מה שלא חשוב. אין לי מושג על מה הם מדברים וזה גם לא אכפת לי. סבי מבקש ממני שאשב לידו.

אני הקטנה בת ה-8, שתמיד מרגישה הרבה יותר בוגרת מגילה האמיתי, בשיער פזור ולא מסורק, מתיישבת למרגלות המיטה של סבי הגדול והחזק ומנסה לעודד אותו. אני מספרת לו מה עשיתי בבוקר ואלו דברים חדשים למדתי על העולם. המבט שלו אומר לי שלא משנה מה אספר לו כרגע, הוא ישמח לשמוע עוד. הוא מבקש ממני להביא לו את בקבוקון התרופה שהוא תמיד לוקח כשדוקר לו בחזה, ואני מושיטה לו את הבקבוקון בתקווה שזה מה שיחזק אותו והוא יקום מהמיטה כמו בכל יום אחר. הוא מחייך ומדבר אליי ברוך שלא ממש אופייני לו. אני קצת מתחילה לחשוש. איפה סבי הקשוח והענייני?

לאחר כמה דקות הוא קם מהמיטה, מתלבש, ויוצא עם סבתי לסיבוב בשוק.

יותר לא ראיתי אותו.

28 שנה עברו, ופעמים רבות שיחזרתי לעצמי את היום הזה, ושאלתי את עצמי מה הייתי יכולה לעשות אחרת שאולי היה יכול להציל את סבי, שחטף התקף לב באמצע הרחוב.

אם הייתי מתעקשת שינוח עוד קצת, או מסבירה למבוגרים שסביבי עד כמה התנהגותו שונה מבדרך כלל - אולי הייתי מונעת פרידה מהאיש שהשפיע עלי כל כך הרבה, והיה כנראה גם היחיד שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות.

למרות תדמיתו של סבי, שנתפש כאיש גדול ורגזן שנהג לקטר על התנהגותם של סובביו, לא זכור לי אף מקרה שהוא כעס עליי או הביע את אכזבתו ממעשיי. לאחי הצעיר לעומת זאת היה פחות מזל ממני. סבי ראה בו טרזן שובב שכל מטרתו לשבור, להרוס ולהפוך את העולם על פיו. לעיתים חשבתי שסבי מזהה באחי את עצמו בצעירותו, ומנסה למנוע ממנו לעשות את אותן הטעויות שהוא עשה בחייו.

בינינו, לרושם שנוצר על אחי בהחלט היה בסיס מוצדק. לא פעם מצאתי את עצמי מפחדת מההשלכות שיגיעו בעקבות מעשיו. בכל פעם שהיינו בביתם של סבי וסבתי, והיינו שם הרבה, ניסיתי לרסן את אחי ממחשבותיו השובבות.

שכנעתי אותו ללכת לשחק במרפסת ולא לפתוח את המגירות שבחדר השינה, אמרתי לו שכדאי שנקרא את הספרים שבספריה של סבתא במקום לנבור בארון השירות הישן. אחד הדברים שאחי אהב יותר מכל היה לפרק ולהרכיב מחדש כל דבר שרק ניתן. לרוב היה מדובר דווקא בדברים שסבי שמר לעצמו, שהרי רוב הסיכויים שאת האהבה לעניין קיבל אחי ממנו.

במשך חודשים רבים אחי שם לו למטרה לפרק את מכונת הגילוח החדשה של סבי, שהייתה מונחת באחת המגירות שבאמבטיה. אני לא יודעת מה גרם לרעיון הזה להיכנס לו לראש, שהרי כל בר דעת יודע שאם נוגעים במכונת הגילוח של סבא, התוצאות לא יאחרו להגיע. אחי, שמאוד אהב את מכונת הגילוח, חייך חיוך סקרן כשהוא מרכיב ומפרק את מכסה המכונה בזמן שסבא ישן את שנת הצהריים הקבועה שלו מול הטלוויזיה שבסלון.

בדיעבד אני מבינה עד כמה הייתי ילדה מודעת ואחראית. זאת שמסדרת את זירת ההתרחשות לאחר מעשה, זאת שדואגת לזרוק את כל העטיפות של הסוכריות שאחי מצא בוויטרינה וחיסל בשקט במסדרון.

עליי סבא לא כעס. אולי בגלל שתמיד ידעתי את הגבולות - מה אסור ומה מותר. הוא גם היה היחיד שלא שפט אותי כשבגיל שבע מחצתי את ידו של אחי במשקולת ברזל של אבא שלי שהייתה מונחת מתחת למיטה ובכך גרמתי נזק לאחת מציפורני ידו הקטנה.

כל כך הצטערתי על מה שעשיתי לאחי, אך למבוגרים שסביבי זה לא ממש שינה דבר. לכעסם של הוריי על מה שעשיתי לא היו גבולות. סבי לעומת זאת, שנקרא לטפל באצבע הפצועה של אחי, הסתכל עליי במבט מלא חמלה והרגשתי שמישהו סוף סוף רואה את הכאב שלי.

המוות של סבי היה המוות הראשון שחוויתי בחיי. הוריי, שגם הפעם לא ידעו מה צריך לעשות ומה להגיד לילדים בכאלה מקרים, התעלמו לגמרי מהאחריות ההורית שלהם והחליטו שלא לשתף אותנו בפטירתו של סבנו היחיד. מי יודע, אולי פשוט לא נשים לב שהוא נעלם.

למרות שסבא שלי הגיע לבית החולים כשהוא ללא הכרה והוגדר כמת דקות ספורות לאחר מכן, אמי הרגישה צורך לחזור הביתה ולספר לכולם שהוא רק מאושפז. לא קניתי את גרסתה נוכח כל הדמעות שזלגו מעיניה. עם זאת, גם לא הוכחתי אותה על טעותה, כי הבנתי שהיא לא תוכל לשאת זאת. זו הפעם הראשונה בחיי בה הבנתי עד כמה עליי להיות חזקה בשביל כולם.

עם פטירתו של סבי הבנתי שמחנכים גדולים לא צריכים לדבר הרבה. הם צריכים להוות דוגמא. במצבים רבים בחיי ידעתי בדיוק מה עליי לעשות בזכות עמוד השדרה שסבי בנה אצלי בפנים מבלי ששמתי לב לכך. לא לגנוב ולא להשפיל אחרים. לא לפחד מהפחד גם כשממש מפחיד. לא להפנות גב כשמישהו זקוק לעזרה. לא לבגוד ולא להתייאש מהקושי. במוחי לא שמעתי את קולו של סבי אומר את הדברים האלה, ראיתי את מבטו ואת גופו הזקוף שמוכן לזנק בכל רגע על מנת לעזור, להציל ולתמוך.

שנים רבות נהגתי לחלום על סבא שלי. ראיתי אותו בחלומותיי וכשהתעוררתי תמיד הרגשתי חום ואהבה גדולה. את החלום האחרון בו הוא הופיע, חלמתי לפני שש שנים, ומאז הוא לא בא אליי יותר בחלומות. בחלום ההוא ראיתי אותו יושב על הספה אצלנו בסלון מוקף בנינים שלו, הילדים שלי, וצוחק. לא הייתי צריכה יותר מזה על מנת לשחרר אותו לחופשי. החלום עזר לי להשלים עם העובדה שלילדה בת שמונה כנראה אין כל כך מה לעשות נגד המוות שאורב בפתח. הבנתי שלא משנה מה הייתי עושה אז, באותו היום, בתחילתו של חודש שבט לפני 28 שנה - עדיין סבא שלי היה נפטר.

כל שנה, לפני יום האזכרה של סבי, אני מתכננת לציין את היום במשהו מיוחד, אך בכל פעם משהו מונע זאת ממני.

גם השנה האזכרה עברה מבלי שאציין אותה באופן מיוחד. לכן החלטתי שלכבוד יום הולדתו ה-105 של סבי, שיחול בכ"ג אייר, אכתוב את הזיכרון שלי ממנו, ו בכך אספר על האיש המיוחד שפעם חי בעולם הזה.

לזכרו של חיים הרש בן שנדל וקלמן נודלמן, סבי היקר ז"ל.