אני ול"ג בעומר

לא אוהבת, מה תעשו לי?
נשמע ממש לא פוליטקלי-קורקט.
שונאת את המדורות, את העשן המחניק שלא מאפשר לי לנשום ומזכיר לי שאני רגישה מדי לאבק ולעשן.
שונאת את הבגדים של הילדים שמסריחים לי אחר כך את כל הבית.
שונאת את ה: "אמא תכיני לנו צ'יפס? זה רק 4 קילו לכל השבט".
"אמא אפשר 20 ש"ח למדורה?" "אפשר 50 ש"ח לפויקה?"

עצם הרעיון שככה חוגגים הילולה לצדיק, על ידי זיהום אוויר חריף, לא יושב לי טוב בלב, בגוף, במיוחד לא בעיניים ובמערכת הנשימה.

שנה אחת ניסיתי להתחבר. הייתי עם חברה שזקוקה לישועה, ונסענו למירון.
תורים מטורפים לאוטובוסים (נפגשנו בבני ברק כי שתינו נטולות רכב ולשם הצלחנו להגיע).
נסיעה ארוכה ארוכה.
ולבסוף צפיפות ולכלוך… כן, הייתה אווירה של נתינה וחסד, ושירים מרוממי לב.
ואפילו תפילה מעומק הלב הצליחה לצאת. 

אבל הצפיפות. כדאי הוא רבי שמעון שנידחק קצת בשבילו?
אולי,
מי שרוצה מוזמן, אבל לא אני. זו היתה פעם ראשונה ואחרונה, כך חשבתי.

כמה שנים לאחר מכן אני פוגשת מישהי, והיא אומרת לי, הי, יעל, את יודעת, היית אתנו במירון, בל"ג בעומר, בשנה שעברה.
אני אומרת לה, אין מצב, הייתי פעם ראשונה ואחרונה מבחינתי, מזמן!

ואז היא סיפרה שבדרך למירון הם נתקעו בפקקים נוראיים, (רציתי להגיד, כאילו דהההה), הילדים התחילו להיות עצבניים ולצעוק אחד על השני ברכב.
האווירה הפכה עכורה ולחוצה מרגע לרגע, וישועה באופק אין.
פתאום היא נזכרה בטיפ שנתתי: בשעת כעס, לכעוס בג'יבריש!
ואמרה לילדים: בואו תמשיכו את המריבה, אבל בג'יבריש! (קשקשת, לאוהבי העברית הצחה).
וזה עבד!

הילדים התחילו לכעוס בג'יבריש, ולאחר מכן עברו לתאר דברים שהם רואים בדרך בג'יבריש, וכל האווירה נהפכה מאבל ליום טוב.

נו, זה בזכות רבי שמעון, אמרתי.

אני שונאת את לג בעומר, אבל אין מה לעשות, זה יום גדול.
אם אתם נוסעים למירון תמסרו לרבי שמעון ד"ש חם, רותח, בוער ממני… בתוספת נגיעות שיעול ודמעות בעיניים. 
אני אדליק נר לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, בביתי שבו אדאג להגיף את החלונות מבעוד יום, אזכיר לילדים לכבס מיד את הבגדים שלהם כשהם חוזרים מהמדורה, ואהיה בהודיה גדולה ועצומה, של"ג בעומר נמשך יממה אחת בלבד.