ואז גיליתי את אמריקה

עיקר זמני, מרצי ומחשבותיי נתונים לתהום הפעורה כאן בארץ בין שמאל לימין, בין דתיים לחילונים. העובדה שגדלתי בבית חילוני ובהמשך הדרך בחרתי להקים בית דתי, הפכה את הנושא הזה לקרוב לליבי. הגשר היציב והחיבוק החם והעוטף של משפחתנו הקטנה והמגוונת הוכיח לי שאפשר לאהוב למרות המחלוקות, ומאז אני מנסה לבנות גשרים נוספים. עד לפני כמה ימים היה נדמה לי שהקו הירוק הוא קו מבוצר, עבה ורחב, ושלחצות אותו זו משימה מפרכת. היה נדמה לי שהתהום שפעורה תחתיו כל כך עמוקה ורחבה, שהגשרים התלויים שאנו מנסים לבנות מעליה הם משימה הנדסית מורכבת כל כך. אבל אז גיליתי את אמריקה.


לפני שנה הוזמנתי להצטרף לחבורה מדהימה שיצאה למסע היכרות עם החברה הישראלית. כל פרק במסע היה כרוך בהיכרות עומק עם מה שכבר חשבתי שהיכרתי וגיליתי שממש לא. תהליכי עומק שמתרחשים מתחת לפני השטח מתפרצים לעיתים כלבה שקטה ולעיתים כהתפרצות געשית סוערת. בין כך ובין כך אי אפשר להבין למה העולים מאתיופיה יוצאים להפגין ברחובות או למה פתאום חוגגים כאן "נובי גוד" - איזה חג עם שם לא מוכר שעלה בשנים האחרונות לכותרות - בלי לצאת מהמרחב הביתי המוכר ולהשקיע זמן להקשיב לקולות השונים העולים מכל רחבי הארץ. מפגש אחר מפגש הבנתי עד כמה אנחנו לא באמת מדברים, לא מקשיבים, לא נפגשים. המידע היחיד שיש לנו זה על זה זורם דרך ערוצי התקשורת, והם כדרכם יודעים להביא רק את הכותרות. 


יצאתי למסע הזה מתוך בית המדרש אליו אני מחוברת ואשר בעזרתו ובזכותו מעצבת את ראיית עולמי, ובסיום כל פרק חזרתי אליו לשאול את כל השאלות הקשות שעלו אצלי. נושאים כמו גיור, רבנות, מסורתיות, ערביי ישראל לאן ועוד ועוד. כשאתה שומע את הכאב והקושי צריך לדעת להפריד בין הרצון לתקן ולדאוג שלא יכאב ולא ייפגעו, לבין מה שניתן באמת לעשות על פי תורת ישראל במדינת ישראל, וישנו גבול דק שבקלות אפשר לחצות אותו. היה לי חשוב להיות חלק מהמסע הזה והיה לי עוד יותר חשוב להגיע אליו בצורה נכונה. 


הפרק המסכם של המסע, ואולי בהסתכלות לאחור גם המרכזי והחשוב שבהם, היה היכרות עם יהדות ארה"ב. מי שמימן את כל המסע הזה היו יהודי ארה"ב, פדרציית ניו יורק ופדרציית ניו ג'רזי השקיעו לא מעט כסף כדי שאנחנו, ילידי הארץ הזו, נכיר אחד את השני, זה שלעצמו משהו שקשה להבין, ולבסוף ובעיקר גם אותם. ההכנה לפרק הזה הייתה לי הקשה והמאתגרת מכל. חלק מהשאלות ששאלתי נענו בתשובות לא קלות ועוד לפני שעליתי למטוס הבנתי את מה שכבר הרגשתי קודם, קשה לנו מאוד עם יהדות ארה"ב. 


המרחק הפיזי, השפה והתרבות, יוצרים פערים כל כך גדולים, שגם אם נתאמץ לדבר אחד עם השני זה ממש מסובך. כשהם ישנים אנחנו ערים, וההפך. באופן סמלי, הבדלי השעות מאפשרים פרקי זמן מאוד קצרים בהם ניתן באמת לשוחח, וזאת רק תחילתה של הבעיה. 


בגדול, ניו יורק לא עשתה לי את זה, אולי זה בגלל שנפלנו על שבוע סגרירי, אולי בגלל שהכל שם כל כך גדול מהיר והמוני, ואולי כי לא היה לי באמת זמן לטייל. מה שכן, סנטרל פארק היה אהבה ממבט ראשון, וריצה כל בוקר בתוך הירוק הנהדר עם הסנאים המתוקים שמתרוצצים לך בין הרגליים, זה פשוט נפלא. הריצה בפארק החזירה לי את הנשימה, רוקנה את המתחים ועשתה לי סדר בראש, גם עם ג'ט-לג פסיכי ולילות כמעט בלי שינה לא וויתרתי עליה.


כל יום היה עמוס וגדוש במפגשים ושיחות, עברנו מארגון עם ראשי תיבות אחד לארגון עם ראשי תיבות אחר. הארגונים היהודים יושבים במבני פאר בלב מנהטן, שורשיהם נטועים עמוק בקרקע. כמה עמוק? את זה הבנתי רק בשבת בבוקר, כשבבית הכנסת אמרו תפילה לשלום המדינה – אמריקה. לאחריה גם אמרו אחת לשלום ישראל אבל אני נשארתי תקועה שם.

קשה לסכם בפוסט אחד את כל מה שעברנו שם, אבל אני בהחלט יכולה להגיד שאור וחושך משמשים שם בערבוביה. יש שם נתינה וצדקה ועשייה קהילתית מדהימה, יש שם הורים ששולחים את הילדים שלהם הרחק מעבר לים כדי להתגייס לצה"ל, הם תורמים מזמנם ומכספם למען מדינת ישראל והעם היהודי הרבה מעבר למה שאנחנו יודעים ומבינים,מדינת ישראל יקרה וחשובה להם מאוד. יש שם עיסוק בלתי פוסק בזהות היהודית שהלוואי ורק קצת ממנו היה מגיע גם אלינו, יש דאגה כנה לעתיד מדינת ישראל והעם היהודי ויש גם גלות על כל תחלואיה ועיוותיה. יש בלבול ואובדן זהות שמתבטא בריבוי זהויות ותאי שירותים (יש לנשים לגברים וכל שאר המגדרים), יש פטרונות והתנשאות, יש ציפייה להיות בעלי הדעה בגלל היותם בעלי המאה, יש לא מעט צביעות, ויש גם כנות ויש רצון אמיתי לקשר, והכל מעורבב עם הכל וזה מאוד מבלבל, אבל הם ואנחנו זה לא הם ואנחנו, זו משפחה אחת שחיה משני צידי הגלובוס, והתפקיד שלנו להבנתי זה לעשות הכל כדי לאחד אותה, בצד הנכון של המפה.

חזרתי ארצה בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. חיכיתי לרגע הזה, רציתי כל כך לחזור הביתה, לחיבוק החם והאוהב הזה של בני המשפחה הקרובים והרחוקים שלי, לדרוך שוב על אדמת המולדת. אבל כשירדתי מהרכב הרגשתי לא שלמה, הרגשתי שהשארתי שם בארה"ב חלק מהלב שלי. עם כל הקושי והמורכבות, מחצית מהעם שלנו נמצא שם מעבר לים, וזה אומר שמחצית מהעם שלנו לא נמצא כאן בארץ - מחצית, זה המון. הם האחים שלנו, אחים שעד לפני שבוע בכלל לא חשתי בחסרונם, בכלל לא חשתי שהם אחים, וזה לא מרפה ממני.
זה לוקח לפחות עשר שעות טיסה מעל אוקינוס עמוק וגדול כדי להגיע לניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם. עשר שעות ושבוע הבהירו לי שממעוף המטוס הקו הירוק כל כך דק, ושאם מדברים על גשרים אז למתוח לשם אחד זו כבר באמת בעיה. פתאום "השסעים" בחברה הישראלית נראו לי כל כך קטנים, שמאלנים, ימנים - אנחנו כאן יחד, ולא משנה כמה נתווכח, בסופו של יום אנחנו מניחים את הראש לישון על אותה פיסת מולדת, וזה אומר המון.
דרך ארוכה לפנינו וזה באמת לא פשוט, אבל זו משימת חיינו ואנחנו צריכים לדעת להסתער עליה בדיוק כמו שעשינו על כל המשימות שעמדו לפנינו בעבר.