מלחמת הקיום לא תמה

הימים בין יום זיכרון השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מעלים בי תחושות מורכבות. המחשבות והזיכרונות הנוגעים לזה ולזה עולים ומתערבבים. 
ככל שעוברות השנים אני מפנימה יותר ויותר את שנות ילדותי-נערותי בהרי השומרון. בעיני הילדה-נערה שהייתי השגרה נראתה כנורמטיבית. הייתי בטוחה שאצל כולם זה כך, שכולם חוו שכול, שכולם חייבים מיגון מפני אבנים שנשלחות לעבר רכבים יהודים, וכולם שומעים ירי מהכפרים הערביים הסמוכים. 
כשבגרתי והכרתי אנשים נוספים והתווספו לי עוד חברים בחיים, הבנתי שהמציאות הייתה שונה לתושבי יו"ש ולתושבי מרכז הארץ.

 
שנת 1993 - הסכמי אוסלו. ישבנו מול הטלוויזיה לצפות בראש הממשלה יצחק רבין חותם על הסכם. התחושות היו קשות. היה ברור שלא יהיה שקט כפי שהובטח. הלכנו אני ואחיי להפגנות נגד ההסכמים יחד עם הוריי. הנסיעה הייתה ללא חגורה מחשש שהרכב ייפגע מיידויי אבנים או בקבוקי תבערה. 
בשנת 2000 למדתי באולפנה ביישוב קדומים. האינתיפאדה השנייה החלה ועמה החיים המורכבים שלנו כתושבי השומרון. הנפגע הראשון היה בן דוד של חברתי לכיתה, חייל שנפל במבצע צבאי בקלקיליה. היו אלה שנים קשות. כל שבוע היה נפגע קרוב נוסף, כל שבוע הלכנו להלוויות, ניחום אבלים או הפגנה. 
שני אירועים השפיעו עלי במיוחד כנערה מתבגרת, ומלווים אותי כל יום זיכרון. 
הראשון היה במוצאי חג הפסח שנת 2002. יושבים כל בני המשפחה מול מרקע הטלוויזיה למשמע החדשות. מבזק, אירוע חדירה לבית משפחת גביש. בית המשפחה של חברתי לכיתה. לא מבינים את גודל האסון ומתקשים להאמין שאלו תוצאותיו. הסבא, ההורים והאח נרצחים בביתם. 
לאחר החג, שכבה שלמה נוסעת לניחום אבלים באלון מורה. 
השני הוא המסע לפולין, בחודש אב שנת 2002. בעלייה לאוטובוס אני שמה לב שהמורים משוחחים ביניהם, באותו ערב הם מכנסים אותנו בחדר במלון ומבשרים לנו בשורת איוב. אבא של אחת הבנות בשכבה נרצח - הרב אלימלך שפירא. יום לאחר שביקרנו בקבר של הרב אלימלך מליז'נסק ושרנו בקול את התפילה שחיבר "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ". 

את האיור שהודפס וליווה אותנו במסע לפולין עיצבה בת כיתתי נעמה, המוכשרת של הכיתה. יחלפו 15 שנה ואנו נפתח קבוצת ווטסאפ לבנות השכבה ונתעדכן בהווה. נעמה תספר שהיא נשואה עם ארבעה ילדים, ושהקימה סטודיו לעיצוב גרפי. 
בסוכות 2015 הגיעה שמועה על פיגוע בשומרון, שנפגעו בו זוג בשנות ה-30 לחייהם. 
נלחצתי, ברור שאני מכירה אותם, הם בגילי. בערב הגיעו התמונה והשמות. נעמה ואיתם נרצחו. 
 

באותו מסע לפולין של כיתה י"א נודע לי לראשונה הסיפור המשפחתי במלואו. עד אז היו רק פיסות מידע שבריריות שמשאירות תעלומה לא פתורה.
אבי שלח לי אל המסע מכתב ובו סיפר על סבו וסבתו, הרב יצחק והנרייטה סמואל, שהתחתנו בגרמניה ועברו להתגורר בנורבגיה, לאחר שמונה לרב ראשי בקהילה באוסלו. הם הולידו שלושה ילדים. בשנת 1942 נודע לרב יצחק שהגרמנים עומדים לפלוש לעיר. הציעו לו עזרה בבריחה לכיוון ארץ ישראל, אך הוא סירב כדי שלא לעזוב את קהילתו בעת האסון. משפחתו ויהודים רבים מקהילתו הצליחו לברוח בעזרת המחתרת הנורבגית. אחרי כמה חודשים הוא נלקח למחנה סמוך לאוסלו ומשם לאושוויץ, משם לא חזר עוד.  
כמה שנים לאחר המלחמה, במפגש מקרי של דוד שלי עם כומר שהיה אסיר באושוויץ, נודעה לנו ההיכרות שהייתה לו עם סבא יצחק, והוא זה שסיפר כיצד הוא נרצח, בעבודת פרך במחנה.
סבתא רבה שלי, הרבנית הנרייטה סמואל, נהגה לומר שהניצחון שלה בגרמנים הם הצאצאים הרבים שזכתה לראות בחייה המופלגים - 3 ילדים, כ-30 נכדים וכ-102 נינים. 

הרב יצחק והנרייטה סמואל

הדור הראשון שחווה את מאורעות המלחמה כבר כמעט ואיננו, וזיכרון השואה חל כעת עלינו, בני הדור השני והשלישי. אחריות כבדה לא לשכוח, להמשיך ולספר. 
יותר מ-70 שנה אחרי תום השואה אנחנו כיהודים ממשיכים להילחם על זכותנו לקיום בעולם ובארץ. כולי תפילה שנוכל לחיות בשקט בארצנו ונאמין בזכותנו השלמה על ארץ זו.