הרגע הזה שבו הכל עוצר

אין מי שיוכל להימלט מזה. זה קורה לכולם מתישהו באמצע החיים. ואם זה עוד לא קרה לך, זה יקרה. הרגע הזה שבו את מבינה שכל התכניות והפגישות ביומן והתמרונים הבלתי אפשריים בין כל המשימות – הכל פשוט לא רלוונטי. שום דבר כבר לא דחוף, שום דבר כבר לא חשוב, כל המציאות השתנתה ברגע אחד. שגרת היומיום העמוסה מפנה מקומה לבית החולים.

זה קרה לי בפעם האחרונה לפני כמה ימים, אבל לפני הרגע הזה עברו עליי כמה שעות של אשליה, או הדחקה, עד שהבנתי. לאורך כל הבדיקות הייתי בטוחה שעוד מעט ומסיימים עם המסכת המתמשכת הזאת והולכים הביתה. אבל ההבנה הבליחה ברגע אחד. הרגע שבו הרופא באולטרסאונד אמר לילדה המתוקה שלי: "פה זה כואב, נכון?". ואז הבנתי שזה באמת זה. שהוא רואה שם את מה ששכנעתי את עצמי שהוא לא יראה. הכאב-בטן הזה שלה, שבגללו אנחנו כאן, לא יעבור עוד רגע כמו שאמרתי לה רק לפני כמה דקות על כסאות ההמתנה. והילדונת הקטנה והמתוקה הזאת הולכת לניתוח. 

טוב שרגע ההבנה הלא-פשוט היה מלווה בהתפעמות מהרופא הנדיר הזה, שבמשך דקות ארוכות למרות שעת הלילה המאוחרת הסביר לה על כל האיברים שבאזור הבטן, ומתי רואים באולטרסאונד חלל שחור (נוזלים) ושאל אותה מה לדעתה הדבר הזה יכול להיות ומה זה. ועד שהוא הגיע לשלב שהוא חייב ללחוץ לה על התוספתן כדי לראות, וזה כבר ממש מכאיב, הם כבר היו די חברים. וכשהוא הסביר לה מה המשמעות של מה שהוא רואה, זה היה נשמע פשוט ולא כזה מפחיד.

ד"ר סבבה במחלקת ילדים בשערי צדק

כל כך לא נערכנו לאפשרות הזאת, עד שבארבע לפנות בוקר, כשבעלי בבית עם הילדים האחרים, אני מוצאת את עצמי לבד בסיטואציה הלא-קלה הזאת שבה ילדתי המתוקה בת השמונה נלקחת ממני לחדר ניתוח. ואני חייבת לחייך ולהיות שלווה ובטוחה כשאני אומרת לה להתראות ולא לתת לדמעות הסוררות האלה להבליח, ולא לחנק בגרון להישמע לי בקול.

ארבע לפנות בוקר וחדר ההמתנה ריק. לבד אבל לא מרגישה לבד. בעלי איתי דרך הסמארטפון, שיח עם אלוקים בתוך ליבי, וספר מתפרק על שמירת הלשון שהורדתי מהמדף שמולי פתוח בידיי. יש משהו כל כך נכון במצווה היהודית הזאת שלא לדבר לשון הרע, מצווה שדורשת מאתנו איפוק ושליטה עצמית שכל כך לא פשוטים לנו, ומושכת אותנו ממקום של רע וסרה למקום של טוב וחיובי. וברגעים הכל כך מתוחים האלה, בין המסרונים הסמויים והגלויים, מתאים לי לנסות לקרוא על משהו נכון שמעלה את מפלס הטוב בעולם.  

שעה ומשהו חולפת יחסית מהר, והמנתח יוצא אליי. הכל בסדר. אפשר לנשום. הילדה כבר התעוררה, אומרת לי הרופאה המרדימה, כעת היא רק ישנה. אפשר לדבר אליה.

 

                                      * * *

הימים הבאים הם ימים של פרופורציות. לראות כל כך הרבה מכאובים ומחלות סביבך ולהבין שניתוח קטן שעובר זה לא כזה נורא; להתנתק פתאום מהעבודה וכל מה שאך אתמול היה נורא דחוף ולחשוב מה בעצם חשוב באמת ומה פחות; לחשוב על הילדים האלה הקטנים והכל-כך יקרים שלנו, על הדברים שאנחנו מתעצבנים וכועסים עליהם ולמה בכלל; להיות כמה ימים בחדר קטן וצפוף עם ילדים ערבים סובלים וכל משפחותיהם והמולת הערבית שלא פוסקת ושבה אנחנו לא מבינים מילה ולדעת שלמרות הפיגועים והאבנים וכל אהוביי הנרצחים והמחלוקת המרה על הארץ הזאת, כולנו בני אדם עם מכאובים וסבל. מחוץ למחלקת כירורגיית ילדים בשערי צדק מושבעים ח"כים חדשים ונרגשים, אובמה מתכנן להגיע, משהו עם קוף וחלל ואיראן, אבל כל זה לגמרי לא מעניין.

                     *       *       *

נפרדנו לשלום ובתודה משערי צדק. שלום לרופאים, במיוחד לאלה שמבינים כמה משמעות יש להארת-הפנים ולחביבות שלהם; שלום לאחיות שרובן מבינות זאת היטב (תודה מיוחדת לאלה שהקדימו עזרה לשאלה), שלום לליצנים הרפואיים שהצחיקו אותנו ולבנות השירות המתוקות במשחקייה. אין כמו בבית. הרופא גוזר שבוע נוסף בלי בית ספר, ועוד שלושה שבועות בלי פעילות גופנית. נתמודד עם זה איכשהו. רגע לפני שנחזור לשצף החיים הסוחף אני חייבת לעצור ולעשות סדר במחשבות. מה מתוך החוויה הזאת אני לוקחת ולא שוכחת כדי להמשיך עם החיים הרגילים יותר נכון.

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם