יער. ילדים

האוטובוסים עצרו ליד בית הספר של העיירה, והתחלנו ללכת. צעדנו ברחוב ארוך, בין שתי שורות של בתים צמודי קרקע חדשים ויפים. השתדלנו לשמור על שקט. מי יודע כמה אנשים עוברים ברחוב הזה כל שנה ומפריעים את מנוחת התושבים.

לבסוף עצרנו בפתח היער ליד שלט גדול שמציג את חיות היער. יש כאן ציפורים, איילים, לטאות, פרפרים... קסם ממש. ואז אנחנו ממשיכים הלאה ונכנסים אל תוך יער זליטובסקה גורה, המכונה יער הילדים, אבל בטעות, אומר המדריך. ראוי יותר לקרוא לו יער התינוקות. כי זה מה שיש כאן. תינוקות עד גיל 10. 800 תינוקות יהודיים.

**

ביוני 1942 פרצו הנאצים לגטו טרנוב בשעה שההורים היו מחוץ לבית, אספו אותם בשקים, והעמיסו על משאיות. כשהגיעו ליער – הביאו איתם גם כמה נערים, וציוו עליהם לפרוק את המשאית ולהעמיד את השקים ליד הבורות שנחפרו מבעוד מועד. איך פורקים משאית מלאה בשקים של ילדים? יוסף הנזל, נער כבן 15, נלכד ונלקח בעל כורחו ליער תאום, ובאיומי רובה מוריד שק אחרי שק, ושק אחד זז לו מתחת לידיים. הוא פותח אותו מעט, ואז פונה בזעזוע אל הקצין הנאצי. "יש כאן ילדים!" הוא זועק. הקצין חובט בו בקנה הרובה שלו ומצווה: "שתוק ותמשיך להוריד." יוסף הנזל שותק, ממשיך להוריד, ונשבע בלבו שלא יביא ילדים לעולם הזה.

אנשי האס-אס זורקים את השקים לבור ויורים בהם, לווידוא הריגה. זריקה פשוטה ומכנית משעממת אותם, הם הולכים ונעשים יותר ויותר יצירתיים, יותר ויותר תחרותיים, וקולות הצחוק הולכים וגוברים.

**

באפריל 2019 אני עומדת שם במעגל גדול של משלחת בנות אולפנה, לצִדי הבת שלי. זו הפעם השנייה שלי בפולין, פעם ראשונה כאימא. במרכז המעגל דולקים שני נרות נשמה, ואנחנו שותקות. עומדות במעגל ושותקות.

ואז אני רואה אותם מגיעים מבור הסמוך. קודם מגיע ילד אחד, ועוד שניים-שלושה אחריו. המעגל משך את תשומת הלב שלהם, והם נדחקים בינינו.

דיון ער מתנהל ביניהם.

"לא שווה, אין כאן בכלל בנים," אומר ינקי, מאוכזב. הוא מתגעגע לאח שלו, בן השלוש-עשרה, שיצא לחפש מזון בבוקר וכששב לגטו – ינקי כבר לא היה שם.

"אני יודעת מה זה!" קוראת בשמחה פייגי בת הארבע, "זה נרות שבת!"

"מה פתאום נרות שבת!" לועג לה ינקי, "זה נרות נשמה."

"מה זה נרות נשמה?" שואלת פייגי, היא הרבה פחות נרגשת עכשיו ועלבון מרעיד את סנטרה.

"אוף, טיפשה, כלום את לא יודעת." הוא עונה לה, והיא מתחילה לבכות.

"די, ינקי," גוערת בו שרהל'ה בת השבע, "תראה, עכשיו היא בוכה. בגללך. למה אתה כל כך אכזרי?"

**

אנחנו ממשיכות לעמוד שם עוד זמן מה, הבת שלי צמודה אליי, הבנות האחרות מכונסות בעצמן, כמה מהן מחובקות עם מורות שהרגישו שהן זקוקות לכך או עם חברות, אני שומעת את הציפורים ואולי גם את האיילים, הלטאות, הפרפרים... והסרט הזה רץ לי בלופים בראש.