אור יום מחשכת לילה

כשהסתיימה הלידה הגרון שלי שרף כמו קומונרית בסוף חודש ארגון.

כן, צעקתי לפחות עשר דקות רצוף. כמו חיה, כמו פעם, לידה טבעית, על מיטה גדולה ונמוכה כשהמיילדת והאיש שלי עוטפים אותי.

ואז השתרר שקט. ושניה אחר כך בכי של תינוק קטן שהגיח מהרחם החמים אל הקור של העולם החיצון.

החדר היה חשוך כמעט לגמרי. ובתוך כל זה נוצר עולם חדש שביצירתו שותפים שלושה.

שבועיים אחרי יומולדת 41 שלי הפכתי שוב לאמא. את הגדולים ילדתי לפי סדר העולם. בגיל 22.5 כבר הייתי אמא ועד גיל 29 היו שלושה. פחות משנתיים אחר-כך נשבר סדר העולם. שותף אחד ביצירה התמוסס ועזב את הבית. נותרתי עם רחם ריק שלא יכול היה להתמלא מעצמו. אז עבדתי בלמלא את חיי בדברים חדשים ולהכיר שרירים בגופי שלא הכרתי. הם תמיד היו שם. שרירי הסקרנות והיצירתיות והתעוזה והחיפוש. יצאתי לדרך חבולה וריקה. לא ידעתי (ואני עדיין לא יודעת) לאן תוביל אותי הדרך החדשה. המשוכות לא נגמרו, רק התחילו. על כל שני צעדים קדימה היה אחד גדול אחורה.

לפני שש שנים, ממש בערב פסח, התקשרה אלי תמר וביקשה שאכתוב את הסיפור שלי לבלוג חדש. מה לי ולבלוגים? ומי בכלל רוצה לשמוע את הסיפור שלי? ויש כל כך הרבה דברים שאני לא באמת יכולה עדיין לספר לכל העולם... אבל תמר ביקשה יפה ואני הרי מאמנת שרירים חדשים, אז היצר גבר והתיישבתי בבית קפה מתחת לחדר הכושר וכתבתי. תוך חצי שעה הפוסט היה מוכן. לא האמנתי כמה מהר הצלחתי לשזור מילים למשפטים שהתחברו לפסקאות.

שוב ערב פסח. דממה בבית. כולם ישנים. אני יושבת בסלון, מוקפת ערימות של כביסה נקייה ועוברת על הפוסטים שכתבתי ונזכרת בכל כך הרבה רגעים של חסד בתוך הטירוף. מתוך העייפות הגדולה, אני קולטת את הרווח שהרווחתי. בתוך החושך, מצאתי את האור האישי שלי שזרח. מצאתי את הייעוד שלי כמקדמת השכלה פיננסית ערכית בעולם. הרווחתי את המיזמים הגדולים שניהלתי. הרווחתי את כל אותם עשרות אלפי אנשים שישבו והקשיבו בהרצאות שלי. הרווחתי את אלפי חברי הפייסבוק שלי שמקיפים אותי בשיח פורה וחיבוק ותמיכה. הרווחתי את היצירה הייחודית שלי.

אבל בעיקר הרווחתי משפחה אמיצה. הרווחתי את ילדיי המדהימים, שבזכות השבר מלפני עשר שנים, גיליתי את החוזק שלהם ואני זוכה ללכת איתם יד ביד בשקיפות ושותפות גורל אל עבר מחוזות גבוהים ונשגבים. הרווחתי את בעז שהחליט כנגד כל הסיכויים שמתאים לו לחבור אלי לשותפות גורל (מזכירה למי שלא קרא את הפרקים הקודמים שהוא היה רווק ירושלמי מבוקש כשנפגשנו במקרה על גג בתל אביב). והרווחתי בענק את התמלאות הרחם מחדש ואת לידתו של עידו המתוק לפני חודש וחצי.

החיים של כולנו מלאים מהמורות ומשוכות. תמיד נדמה לי שעל דרכי נפרשו קצת יותר משל כולם...

אין רגע דל בעולם שלי.

בחודש אחד הספקנו לסיים הדסטארט מוצלח, ללדת תינוק, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו בביתנו כשהבכור סנדק, לחגוג 16 אביבים לאמצעי (עם ברכות מצוירות ומתנה מגולפת בעץ שהכין בן ה-11) וללוות את הבכור לגיוס לצה"ל. כל זה תוך כדי שאנחנו בעיצומה של מערכת בחירות סוערת (כשהאיש עובד במפלגה) וכשאני בכלל עם יד אחת על המקלדת לסיים את עריכת הספר שיורד לדפוס ויד שניה מנקה איזה ארון לפסח. הזיה אחת גדולה...

וזה לא שהכל דבש. יש רגעים שחורים משחור של בכי רע. יש אנשים חורשי מזימות ומפילי מגדלים. יש כאב ואכזבה ובזבוז.

אבל מסתבר שרחם ריק יכול להתמלא בכפולות. לא תמיד בזמן ובסדר שרצינו, אבל בזמן ובסדר שטוב לנו. כי יש בורא לעולם והוא מסובב את הסיבות ויוצר את המציאות.

ולנו נשאר רק

להמשיך להשתדל להרבות אור כדי לנטרל את החושך

לבחור את החירות שלנו בתוך השיעבוד שמאיים לכבול

לחייך לכל אותם מזעיפי פנים ומצקצקים

ובעיקר – לא לעצור. להיות תמיד בתנועה...

היא נפלאת בעיננו...