למה לא מדברים על זה בעצם?

אז למה לא מדברים על זה בעצם? ואולי נוח לפתוח את זה בפרספקטיבה של כמה שנים בודדות.
לקראת גיל 40 קראתי, שמעתי וחיכיתי לו בקוצר רוח, למשבר. שבושש לבוא.
דיברו איתי על דיכאונות, משבר צפוי בזוגיות, למה לנשים זה הרבה יותר קשה או אולי בעצם לגברים (תלוי מי הכותב), כמובן על הסיפור - או אגדה - על האופנוע שיבוא, וכבר חסכתי כמה גרושים לבן זוג שיחגוג שנה אחריי, וזאת למרות שבתוקף לא אפשרתי לו לרכוש את הצעצוע.
סיפרו על איך ניפלט רגע אחרי משוק העבודה, או במקרה הטוב נקבל בוס צעיר מאתנו בדור, וששום קרם פנים לא ישלים את הקמטים בצידי העיניים עוד, איך לא כל בגד יהיה ראוי ומכבד לגיל המלכותי ואיך אף אחד לא יבחר בך יותר, אם את רווקה זקנה, כי זה ממש גבול כל הגבולות, קץ כל הקצים.
סיפרו גם על שינוי בלתי הפיך שייקח אותי למחוזות אחרים, קצת מדוכדכים, פשרניים, או סתם צדדיים, כמו יולדת שירדה מכס מלכותה מאשה הרה שכולם קרקרו סביבה לאשה עייפה, רעבה ליחס וצמאה לעניין בתוך המקום הבודד שכולם חשבו שהתינוק תמיד יכול למלא את כל צרכיו.


אז כל זה לא קרה. 40 לקח אותי למחוזות אחרים וטובים.
למקום בו הדבר הלא מוגדר הזה, שאחריו כולם רודפים כל היום, והוא לובש צורות של הצלחות, אושר, האנשה של תמונות אינסטוש של משפחות מחייכות על הדשא, כשלאמא שמלה לבנה צחורה וחיוך שלא מותיר סימן לדאגה, מחסור או סתם עייפות. הדבר הזה נמצא ממש אצלי והוא לא העמדה לתמונה.
הדבר הזה, הוא ההבנה שבעצם אני קובעת בעצמי את כללי המשחק.
אם רדפתי פעם לרצות, שירדוף מי שרוצה אותי. אם היה לי פעם מקום להיפגע, הוא פינה מקום לבחירה - לא להיות בסביבת המקום או האדם שלא עושה לי טוב.
הבנתי שרצוי שאפנה יותר ויותר זמן לעצמי, לא למטרת "חיפוש עצמי" כי אם למלא את הזמן היקר לי במה שעשה לי טוב. גיליתי ששפע רוחני נדבק לשפע אחר, וכך אני נחשפת למעגלים חדשים, תורמת, נתרמת ולומדת את עצמי עוד ועוד.
נקודת המפנה הייתה בגיל 38. היריון עם ילד חמישי אחרי שתי לידות בניתוח קיסרי (פעמיים תאומות). בחרתי אחרת. בחרתי ללדת בלידה ביתית וטבעית. כמובן זה היה מנוהל ומבוקר, אבל בעיקר היתה בחירה להעז ולעשות את מה שנכון לי לגוף ולנפש.
מהנקודה הזו, הכל כבר התנהל דרך משקפיים אחרות, כאלה שדרכן ניתן לראות הכל חד וברור. החלטתי שאני מתחילה לרוץ, למרות שאני לא מספיק בכושר, למרות שמעולם לא עשיתי זאת ולמרות שזה היה נראה חומר לאנשים עם DNA שונה משלי. רציתי ומימשתי. תוך 5 חודשים של אימונים, ובעיקר של אמון בעצמי, ונחישות, מצאתי את עצמי רצה 10 ק"מ ב-NIGHT RUN TEL AVIV.
בהמשך החלטתי להגשים חלום נוסף, ונרשמתי לסטודיו לפלמנקו. מעבר לריקוד שתמיד ממלא את הנשמה, זהו ריקוד עם אמירה נשית, ריקוד עוצמתי בו הגוף והמבט מדברים ומתחברים לנשיות שלי, לאהבה שלי את עצמי, את הגוף שלי, והזדמנות להתחבר לעוצמות הפנימיות שבי.


אז אולי לרגע זה נשמע כמו רכבת הרים למימוש חלומות לקראת גיל 40, אך זאת אני לאורך כל השנים, אשת קריירה לצד גידול משפחה, מקפידה לטפח את הזוגיות המופלאה שלי, לממש את אני העצמי בלי ייסורי מצפון על כך שאני לא אגיש בצהריים ארוחה חמה לילדים כי אחזור רק אחרי השקיעה. להיפך, בערב תגיע אמא מסופקת שאוהבת את עצמה ואת העשייה שלה ותכניס בוסט של אנרגיה הביתה.
"המשבר" במקרה שלי לא נסוב על חויות חלולות וניסיון להחיות את העבר באמצעים מלאכותיים, אלא רצון עז, מתמיד, לממש את עצמי דרך נתינה מעבר לעבודה ולמשפחה. הקמתי קבוצה להיכרויות בין בני זוג שמחפשים אחד את השני, וליומולדת האחרון "קניתי" לי מתנת יומולדת מיוחדת - להתנדב באופן קבוע במעון לניצולי שואה.
אין ספק שהתרומה הזו משמעותית אלפי מונים עבורי מאשר לאנשים המקסימים שאליהם אני מגיעה. זו הזדמנות לראות כמה פשוט לצאת מעצמך למעט זמן ולהעניק לאחר, כמה עוצמות ומעגלי שמחה זה יכול לייצר. והלוואי שאזכה לגדול עוד בעולם של נתינה.


אז למי שעדיין לא זכה להגיע לגיל והוא קרב ובא, למי שהגיע ולא זיהה לאיזה מחוז הגיע ובאיזו פנייה לבחור - מבטיחה, זאת הזדמנות. הזדמנות לזקוף קומה, לראות מניפה חדשה של צבעים, להבין שאתם יכולים לערבב צבעים נוספים וליצור לעצמכם את המתכון הכי מדויק ונכון, ולפעמים זה גם בסדר להתחרט ולערבב צבע חדש. 
אפשר להתבונן פנימה או לצפות לעבר האופק (לא קלישאה), להבין שיש שיאים חדשים, להבין שטוב במקום בו בחרנו להיות, ושיש עוד הרבה ללמוד, ליהנות, לחיות, להעניק לאחר ולהעניק לעצמנו.