שיעור בשתיקה

מידי פעם היקום מחליט ללמד אותי שיעור חשוב בסתימת פיות. וכשאני אומרת סתימת פיות, אני מתכוונת לפה האישי שלי.

זה קורה בדרך כלל בחורף. עם בוקר מתחילים סימני אזהרה קלים של צרידות, שהולכים ומחריפים מרגע לרגע, ועד הערב אני נשארת בלי קול בכלל. משם היקום מושך את השיעור על פני כמה ימים, ואני נותרת להתנהל על פני הגלובוס באילמות כמעט מוחלטת.

כמה מילים אנחנו מבזבזים, זה לא יאמן. אם הייתי חיה בעולם של תהלה של ש"י עגנון, ככל הנראה היו מקציבים לי מלמעלה אינסוף מילים, פשוט כי היו מתייאשים מהפטפטת האינסופית שלי. רק כשמתחילים לשתוק, לומדים כמה מילים מיותרות אנחנו מוציאים בכל רגע, וכמה אפשר להפחית.

בשולחן השבת מתנהל דיון סוער ואני רוצה להגיב וקולי לא נענה לי, אז אני שותקת, ובלית ברירה מקשיבה. פתאום אני מגלה שהדעה שלי יכולה להאמר על ידי מישהו אחר, או שהדיון נשאר מעניין גם בלעדיה.

אחרי הסעודה, כשאנחנו הולכות הביתה, באבי הקטנה מרימה אבנים מהכביש, מטפסת על גדרות ומלכלכת את השמלה. ואני שותקת, מפנימה שאפשר לשחרר, שלא יקרה כלום אם אבן אחת תהיה מונחת כמה מטרים הצידה, אם באבי תלך בזיגזג ולא לידי, ששמלות אפשר לכבס אבל חוויות ילדות לא. נו שוין, שתרים אבנים, שתקפוץ, שתשמח. השתיקה הכפויה מלמדת אותי לנשום עמוק ולזרום. להפסיק לנהל את החיים מתוך תאוות שליטה ופשוט לשקוע בתוך הרגע בלי להתערב בו.

אני אדם של מילים, תמיד הייתי. כשלוקחים ממני את יכולת הדיבור לוקחים ממני כל כך הרבה ממי שאני. בתמורה, אני מקבלת שיעור בהקשבה, שבלי הצרידות לא הייתי זוכה לו. אני מקשיבה לאנשים, לרחוב, לחורף. אני מקשיבה לעצמי, מזקקת את מה שבאמת חשוב לי להגיד ומנפה ממנו להג מיותר. אני לומדת להביט בפליאה בקטנה שלי, שמספרת לעצמה סיפור לפני השינה כי אמא צרודה, משתמשת בביטויים ובמילים המדויקות שמופיעות בספר, מבלי לדעת לקרוא אותן. כי כשאני מספרת, היא לא חושבת על מה שהיא תגיב. אין לה איזו אמרה שנונה בקנה שמחכה להיפלט החוצה ברגע שתהיה הפוגה בסיפור, היא באמת ובתמים מקשיבה וסופגת פנימה את אופיר, שאוהב לנגן ולשיר, את האריה שבכלל לא אוהב תות, ואת פלוטו-כלבלב-מקיבוץ-מגידו. ומתחשק לי ללמוד ממנה.

בשתיקה שלי יש לי יותר מקום לנתח את המילים שגועשות מסביבי, ויש הרבה מהן בתקופה סוערת זו של בחירות. לכולם יש דעה, וכולם מרגישים צורך להשמיע אותה. דווקא במקום הזה מאוד נוח לי להתכנס בשתיקה שלי, כי אני רחוקה מלהיות אדם פוליטי. מביך להודות, אבל ההיריון של מייגן מרקל מעניין אותי יותר מתמונות של יאיר לפיד מנצח את גנץ בשש בש. בכל זאת מדובר בנסיכה, כולם יודעים שקלף של נסיכה מנצח רמטכ"ל.

מידי פעם היקום מחליט ללמד אותי שיעור בשתיקה, בהקשבה, בענווה. מה יש, תשמרי לעצמך מידי פעם את מה שיש לך לומר. בימים כתיקונם החיים שלי פרושים על פני דף הפייסבוק, כל דיכפין יתי ויקח, ולמי שפספס יש אותי גם בלייב, מלהגת נון סטופ. לפעמים טוב שמישהו מכריח אותי לעצור, להביט סביב, לספוג, להקשיב.

ועכשיו, יקום יקר, אחרי שלמדתי, אשמח לקבל את הקול שלי בחזרה. אני לא בת הים הקטנה, במחילה. אני לא יכולה להשיג נסיך מבלי להשחיל מילה.