נולדנו פמינסטיות

כל החברות שלי פמיניסטיות. וגם כל החברים.
נולדנו בשנות התשעים, בערך 80 שנה אחרי שנשים אמיצות עשו את המהפכה הגדולה ביותר אחרי המהפכה התעשייתית. היכולת של נשים להביע את דעתן, לבחור, להיבחר ולעסוק במה שנראה להן נכון - הוא המובן מאליו שלנו. נשים הגישו אותנו לבגרויות, רשמו לנו תרופות, חוקקו לנו חוקים, והעובדה שעד היום הייתה רק גולדה מאיר אחת, נראית לנו זמנית.
השיויון הוא חלק בלתי נפרד מהלקסיקון שאתו גדלנו, וזה העולם שלנו.
חוסר שיויון על בסיס מגדר או גזע נראה לנו לגיטימי כמו להרעיב אנשים במחנה ריכוז. 

לא מזמן ראיתי סרט שהציג את חייו של איש שחור בארצות הברית. כשהיה ילד, בשנות ה-20, הוא ראה את אביו נורה על ידי איש לבן בשדה הכותנה שבו עבדו. מאז עבד כמשרת בבתיהם של לבנים עד שהתקדם לעבוד כמשרת בבית הלבן בכבודו ובעצמו. הבן שלו היה אחד ממייסדי הפנתרים השחורים שנאבקו בגזענות ובהפרדה בין coloured and whites. הוא השתתף בהפגנות וחטף מכות שוב ושוב, כי ביקש שלא יגבילו אותו בגלל שנולד שחור. רק בסוף הסרט הבנתי את ההתרגשות סביב ברק אובמה, שאשכרה אחרי מאות שנים של דיכוי והתנשאות החברה האמריקאית הבינה את מה שנראה לנו, ילדי שנות התשעים, כבר מובן מאליו. זו הסיבה שגם גילויי השנאה הגזעית בישראל כל כך מקוממים. אלה תפיסות פרימיטיביות וחשוכות, ואנחנו רוצים להאמין שאין להן מקום יותר אצלנו.בעיניי השוביניזם נראה באותה מידה, שייך לעבר, לחוקים שהגיע הזמן שיחלפו מהעולם, לעולם אחר מזה שאנחנו ננהל כשיגיע תורנו.


נולדתי פמיניסטית. הייתי בטוחה ששום דבר לא יעצור אותי מלהיות הסופרוומן שתכננתי להיות. רציתי להתאמץ ולעבוד קשה כדי שלא תהיה שום תקרת זכוכית שתעצור אותי. עד שהגיע הזמן ובחרתי בעצמי בתקרה הזו.
יום האישה פוגש אותי חודש וחצי אחרי לידה ושנתיים אחרי הלידה הראשונה שלי. די מהר הבנתי שלהיריון וללידה המדהימים ולזכות להיות אמא יש מחיר. עם תחילת ההיריון, למרות כל הרצון הטוב שהיה לי, לא יכולתי לעבוד ב-100% של יעילות ועירנות להם הורגלתי. לקראת הלידה הרגשתי שכבר אין לי מספיק מוח פנוי כדי ליזום וליצור יש מאין, וכבר רק רציתי לקנן ולפגוש את הבייבי שלי. 

אחרי הלידה למדתי להכיר את הבן המתוק, דאגתי לכל צרכיו והשקעתי את כולי בטיפוח ההתפתחות שלו ושל אחותו המטריפה. בינתיים אני צופה מהצד בעמיתים שלי עושים את עבודתי ולפעמים גם מקנאה שהם פורצים את הדרכים שהייתי רוצה לפרוץ במו ידיי. את התקרה הזו אני אפגוש בהמשך, כשאצא מהעבודה ב-15:30 לאסוף את אהוביי מהמעון, ואוותר על קידום ותפקידים מרתקים הכרוכים בשעות נוספות. אני מכירה את החוק שמאפשר לבן הזוג לעשות הכל במקומי, אך באמת ובתמים, אני רוצה לשחק לוטו, לטחון מרק, ולקרוא סיפורים בעצמי.

בחרתי לקבע את תקרת הזכוכית לטובת הרגשות והכישרונות שבורכתי בהם, על אף שאני יודעת שזה מגביל את פוטנציאל הקידום והמשכורות שיכולתי לרכוש אם הייתי מורידה את הרגל מגז האימהות. ברור לי שייקח יותר זמן משחשבתי עד שאגיע להיות הסופרוומן שכל כך רציתי להיות, ואתפנה לזה רק כשהילדים יגדלו.
אני משלימה עם זה, שלמרות שנולדתי פמיניסטית, עם תפיסת עולם של שיויון זכויות והזדמנויות, ייתכן שבעוד 10 שנים המנהל שלי יהיה בחור בן 30 עם 60% מהניסיון והידע שלי, אבל עם 0% תשוקה לאפיית עוגת יום הולדת. וזה בסדר.