תשובה שלילית

בימים אלה קיבלו הרבה נערים ונערות מכיתה ו' תשובה שלילית מהישיבה או מהאולפנה שאליה רצו להתקבל. מאי שם רשמו להם מכתב רשמי כזה, משהו בנוסח: "זה לא אתם, זה אנחנו", ושלחו אותם לדרכם.

הם אף פעם לא יידעו למה הם לא התקבלו - ציונים, דרך ארץ, ריטאלין, קשרים עם ההנהלה. מה גורם לילד אחד להתקבל ולילד אחר לא להתקבל??

אני לא הייתי צריכה להתמודד עם דחייה משום אולפנה. כי ניסיתי רק אולפנה אחת. ובאולפנה הזאת ההורים שלי וראש האולפנה וסגל המורים הכירו מעולה והיו חברי נפש שנים. מיד התקבלתי.

אפילו שלא הייתי משקיענית על, ולא התלמידה הכי ואוו. אבל לפחות נחסכה ממני עגמת נפש אחת.

בחיפוש השירות לאומי זה כבר היה אחרת. הגעתי לריאיונות מרדנית עם הבגדים הצבעוניים שלי. אף אחד לא הסביר לי איך מגיעים לריאיון (בגד רשמי), מה אומרים בריאיון (רק דברים טובים על עצמך), ומה לא עושים בריאיון

( כשמבקשים בדינמיקה קבוצתית לבנות מגדל מגפרורים צריך אשכרה לעשות זאת).

יצא ככה שבאיזה חמש מקומות לא קיבלו אותי. עד שאמא שלי הרימה טלפון לרכזת שירות לאומי בתל אביב והיא עשתה איתי חסד וסידרה לי שירות לאומי.

כמובן שהיו מרוצים ממני מאד.

שנה שעברה, לראשונה בחיי, הייתי מורה בכיתה ו'. שלוש כיתות ו' יותר נכון. מורה חדשה. לא קשוחה. התלמידים חגגו לי על הראש. באמת. כל התלמידות הכי מדהימות וטובות, חגגו אצלי בשיעור. דיברו, התחצפו, לא עשו שיעורי בית.

הייתי בהלם! אותן בנות טובות ומדהימות, אלו שנבחנות לפלך וליד"ה ובויאר וכל המקומות הפלצניים, התנהגו אצלי בשיעור בהפקרות מוחלטת.

עכשיו, שמעתי שיש בחינות לבתי ספר לכיתה ז', ושהציונים חשובים להמשך. והיה לי ברור שאני אהיה שקופה בדיווח שלי: תלמידה שהפריעה, לא עשתה שעורי בית, לא השתתפה בשיעור, אני לא אתן לה 100 בתעודה. גם לא 90. ואני בתמימותי חשבתי שבכל מקום ככה עושים. הדרך משקפת את התוצאה.

ואז הבנתי שלא ככה. ושאלתי מנהלת אחרת ועוד מנהל שאמרו לי שאת הציונים של בנות ובני כיתה ו' קצת "משפצים". כי בתי ספר לא מקבלים אליהם ילדים שהתעודה שלהם לא "מושלמת". ואת לא רוצה שתלמידה טובה שהפריעה "רק" אצלך בשיעור לא תתקבל לבית ספר תיכון בגלל שעה שאת מלמדת בשבוע.

כך יצא שלא רק שהפריעו לי ללמד, התעודה והציון בה היה נמוכים בגללי. התלמיד לא לקח אחריות על מעשיו. שיטת חינוך מעניינת.

אני רואה את הילדים ההיפארים, התלמידים הממוצעים, התלמידים עם הבית הדפוק, הלא הכי דתיים, ולא הכי נחמדים. כאלה כמו שאני הייתי. סתם אחת ממוצעת. תלמידים כמוני לא מתקבלים. ואני נזכרת איך אחת מהתלמידות שלי, בחורה טובה, אבל עם פה ג'ורה, שדיברה אלי זוועה כל השנה, אמרה לי עם דמעות בעיניים, איזו השפלה זו היתה בשבילה שנתתי לה ציון ב' בהתנהגות. ואיך היא היתה צריכה להסביר לבוחנים שלה מבתי הספר האליטיסטיים למה היא קבלה ב' בהתנהגות. דבר שכמעט אין לה בתעודה.

ואני אמרתי לה בתמימות: "אני לא אשקר בתעודה. אז את בן אדם. לא הכל מושלם אצלך. וכן, אצלי בשיעור התנהגת לא יפה, ואת יודעת את זה". והיא ענתה לי: "נכון, אבל מגיעה תלמידה שאצלה אין ציון ב' אחד בכל התעודה. והכל מאיות. אז את מי את חושבת שיקבלו???"

ושם הבנתי איזו טעות עשיתי. אני חשבתי שטבעי שתלמיד יתגלה כאדם - טועה, קם, נופל. שייקח אחריות על מעשיו. שיבין את ההתנהגות שלו. אבל איך ייקח אחריות על מעשיו אם מצפים ממנו להיות מושלם???

אז משפצים לו את התעודה. שתהיה לו תעודה מושלמת.

וכאן תורי לבקש סליחה מהתלמידים שלי. זה לא שהתנהגתם יפה. אני לא אצבע את המציאות בצבעים. הייתם תלמידים מבעסים. וככל שהשקעתי בכם ככה הייתם יותר חצופים. ובכל זאת, בתקופה הזאת הלחוצה, הייתם צריכים להראות בבחינות לתיכונים ולישיבות ולאולפנות כמה אתם מושלמים, וכמה אין בכם פגמים. ואם היה בכם פגמים, תמיד היה תלמיד שהיה יותר מוצלח ויותר מושלם.

איזו טעות חינוכית זו לצפות מכם למושלמות. איזה אומללים הייתם. ואני לא הבנתי. אולי אצלי בשיעור פשוט... התפרקתם? אולי לא? אולי הבנתם לרגע שהבחינות והריאיונות וה"הילה" המדומה הזאת סביב האולפנות והישיבות היוקרתיים זה בולשיט.

כי בסוף כולנו יודעים כמה פרוטקציות הכי עובדות. וכמה אין מושלם.

זה שקר.

זה שקר.

אז סליחה, תלמידות ותלמידים שלי, ששיקפתי לכם בתעודה את ההתנהגות שלכם כל השנה.

וסליחה על ב' בהתנהגות.

וסליחה שבמשרד החינוך, ובישיבות ובאולפנות, מחפשים פלקטים מושלמים.