רווקה ללא עיגול פינה

בעולם ההיכרויות, כשאת מתחילה לצאת, את לא באמת מבינה מה קורה פה. 
ככל שאת יותר צעירה - זה אחד מהשניים: נס גלוי או גט דחוי. 
כשאת מתבגרת ומתחילה לאכול כאפות מהחיים, את מתחילה להבין את מורכבות המצב: את הציפיות הלא ריאליות, את החלומות הדימיוניים, ובעיקר את זה שבלי חיבור עצמי, שום דבר לא יקרה. וחיבור עצמי שלך הוא לא נקודה שמופיעה על ציר הזמן, הוא תהליך. תהליך שלוקח זמן, ולוקח לך גם את החמצן, תהליך כואב ומטלטל, כזה שמשאיר אותך תמיד מופתעת, אבל גם כזה שמחבר אותך לשורשי נשמתך, בתקווה שהיא עדיין לא ברחה לה. 

תראי, בשורה תחתונה אני בעצמי עדיין רווקה למרות שלמיועד שלי כבר יש שם ופנים. הוא גם כבר זכה לקבל ממני רמזים לגבי העתיד המשותף, וכשהרמזים לא עבדו עברתי לאיומים. והנה ב"ה אני פה, עדיין רווקה. 
ומתוקף היותי כזאת, רווקה עם רזומה של אלפי שיחות טרום-דייטים, של מאות דייטים, עשרות כוונות רציניות, ומערכות יחסים בודדות, אני מרשה לעצמי לכתוב לך. 
כן, לך - הרווקה שאף פעם לא מבינה מה לא בסדר אצלה, זו שתמיד מרגישה שהיא לא מספיק, או לא ראויה, או זו שפשוט בטוחה שהקב"ה שכח אותה. 

אז תקשיבי, נשמה, אני לא יותר טובה ממך או ממישהו אחר, רק מרגישה מספיק בנוח לשתף אותך במה שלמדתי על בשרי, כשאני מתוסכלת וכואבת, דחויה ואבודה: קשר אמיתי בין שני המינים מתחיל בך. איך שאת תחשבי, תתנהגי, תרצי ותבחרי, כך גם המציאות תסתדר. תתבעי אותי אם לא, סבבה? 

אז קבלי את המדריך המלא, נוסח האסתי:

דימוי עצמי. תאהבי את עצמך, תעריכי את עצמך. בלעדי זה, אל תחשבי על למצוא את החצי השני. לא סתם כל נדכאי העולם ודפוקי היקום מגיעים אליך. איזה בחור נורמלי ייצא אם אחת שלא אוהבת ומעריכה את עצמה? בדיוק, רק משיגנע.
ולא רק זה, זה גם הופך למעגל סגור שכזה: רגשי נחיתות שמְזַמְּנִים בחורים חסרי איכות, שמחזקים את רגשי הנחיתות שלך, שמוכיחים לך שאת לא ראויה למישהו נורמלי, ואז נחשי את מי מציעים לך? וחוזר חלילה.
 

חלאס עם עמדת השיפוט המהיר. כמו שאת לא רוצה שיתפסו אותך במילה, בפטרוזיליה שנתקעה לך בין השיניים, ברצועת חזייה שבצבצה לה, או אפילו בגרעפס קטן שברח לך, אל תעשי את זה לו!!!
כן, הוא נבוך וסגור וביישן ומופנם. אבל הוא אחלה גבר, והוא בדיוק כמוך, צריך שיתנו לו הזדמנות להוכיח את זה.

תסמכי על עצמך. את הנבובים, הסוטים, הפצועים והשבורים, את תזהי. נקודה. אולי ייקח לזה קצת זמן, אבל היי, לאיפה את ממהרת? התחזיות אומרות שאנחנו עומדים לחיות פה עד גיל 130.
 

אותנטיות. שלך, לא שלו. תעמדי רגע מול המראה. רואה את החמודה שם? יופי, אז הכוונה היא אליך. מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את רוצה, מה נראה לך. את, לא הבחור. תקשיבי לעצמך! זה הכי מסובך שיש בהתחלה, אבל קבלי בשורה רעה: צריך להתחיל מתישהו.
אל תתעסקי במה הוא חושב, רוצה או נראה לו. בשלב הזה, זה בכלל לא רלוונטי. בררי מול עצמך את הטוב, הרע והמכוער, אל תוותרי לעצמך ותעמיקי גם את טריטוריית ה"למה". זו הזדמנות מעולה להיפטר משטויות שמנהלות אותנו ללא כל סיבה הגיונית.
 

זה בסדר להיות תלויה באוויר. לוקח זמן לדברים להתעצב ולהתגבש, לכל דבר! למים בבויילר, לשקיעה, למנה חמה, לסרט, ולהטענה של הטלפון שלך. הכל זה תהליכים שדורשים זמן. אז מה, לעצמך לא תפרגני? קחי את הזמן והשקט הנפשי לברר ולבדוק.
לא סתם אנחנו ממהרים להחליט ולקבוע. זה נותן לנו סוג של וודאות, אבל בתכל'ס זו אשליה כי בעולם שלנו יש רק דבר אחד בטוח. 
אז גם לחיות באשליות וגם לא לאפשר לעצמנו הזדמנויות? למה מה קרה?!
 

אם הוא לא שלך, הוא לא שלך. נקודה. אל תנסי לחסוך את זמן הבדיקה, את הסיכונים שבפתיחות, את ההיקשרות אליו, את התגברות הרצון לזוגיות. אל. מזכירה לך שחז"ל אמרו פעם "אם אין סיכון, אין סיכוי".
 

תפסיקי להתנצל. מותר לך להגיד "לא" בלי להתנצל. זה בסדר גמור שהמראה שלו ידחה אותך, שהריח שלו יעשה לך בחילה ושנושאי השיחה שלו יגרמו לך לדפוק את הראש בקיר.
הכל בסדר אחותי, מותר לך להגיד לא על דברים שהם קו אדום ובלתי אפשריים מבחינתך. ושלא תעזי להתנצל על זה!
 

בלי השוואות. לא לחברות, לא לבנות דודות ובטח שלא לשכנות של הדודות. אַתְּ מי שאַתְּ, יחד עם האופי שלך, היופי שלך, הרצונות שלך, הצרכים שלך, הבאגים שלך, החלומות שלך והשריטות שלך. אז חאלס עם רגשי הנחיתות!
 

עין טובה. כל הזמן, בכל מקום, בכל פעם. מצרך שאסור להתקמצן עליו, והוא לא בא בקלות, אז תתכונני לזה. וכשאת מרגישה שנגמר לך, תמצאי מיד עוד. הוא איחר? כי הוא עשה מאמצים לבוא לראות אותך. הוא חזר אליך רק מאוחר בלילה? כי הוא מת לשמוע אותך אחרי יום קשה ומטורף. הוא התעלם ממה שאת אומרת? כי הוא לא רצה לפתוח בוויכוח חדש.
הוא באמת משתדל ורוצה. נכון שזה לא תמיד יוצא, ונכון שהדבר הראשון שרואים בחצי כוס מלאה זה את החצי הריק, אבל אל תהיי סתומה, יש אנשים שאפילו כוס אין להם.
הגזמתי קצת עם העין הטובה הזו, אה?
 

שיוויון בנטל. תראי, לשני הצדדים יש שריטות. לא ייתכן שרק צד אחד יקבל לגיטימציה לזה, למרות שמדובר בצד שלך. אני יודעת, זה לא הכי נוח שפתאום את נאלצת להתייחס לעוד שריטות שהן אפילו לא שלך, אבל תני כבוד לבן-אדם. הוא לא נולד עם השריטות האלו, בדיוק כמוך, הוא השיג אותם בדם, יזע ודמעות.
הגיוני שהוא לא יאכל כרובית בגלל שאת לא מסוגלת להתמודד עם הריח? הכי הגיוני! הגיוני שלא תאפשרי לו להטיל וטו על אחד התחביבים הכי חביבים עלייך - ביסלי בצל? לא אחותי, לצערי הרב, זה כבר ממש לא הגיוני.

הגענו לסופלה של הערב. אמנם הסעיף האחרון, אבל הכי חשוב.
כתבתי אותו אחרון כי אני חסידה גדולה של הזיכרון לטווח קצר. וזה הולך ככה:
תאמיני.
תאמיני בקב"ה שיודע היטב לנהל את עולמו.
תאמיני שהכל לטובה גם אם לא הכל טוב. 
תאמיני שיש לך את כוחות הנפש להתמודד עם הכל.
תאמיני שיש לך את הסבלנות והאופטימיות. חפשי אותם היטב בתוכך, הם שם. 
תאמיני שהאחד שלך המיוחד בתהליכי ייצור, או בסיום תהליכי הייצור, יכול להיות שהוא כבר הועבר לאישור מכון התקנים, אבל הוא שם. 
תאמיני בטוב שקיים, בשפע, במציאות האלוקית.
תאמיני לי שזה לא סיסמאות, זו המציאות אחותי.

אל תפחדי, אל תחששי.
תסמכי על עצמך, תסמכי על הקב"ה.
מִקְדָּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, 
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, 
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, 
וְהוּא יַחְמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.