על בית סגול ולקיחת אחריות

לא מזמן התחלתי להיחנק. זה לא קרה בבת אחת אחרת מיד הייתי שמה לב. רק מפגש דו שבועי של חבורה מסוימת שבו כל פעם הייתי צריכה לספר באמת מה שלומי, גרם לי להבין שבכל פעם שאני נדרשת להסתכל פנימה אני מרגישה חנוקה יותר ויותר.

והיו לזה המון המון סיבות חיצוניות. אנשים שהתנכלו, התלבטויות בלתי פוסקות שערערו את המקום היציב ועוד גורמים סביבתיים שלחלוטין לא תלויים בי. אבל מבפנים הבית הלך והצטמצם. פיזית, ממש הצטמצם. ארבעה ילדים שני הורים וחדר שירותים אחד זה לא צחוק. גם לא מטבחון שמחובר לסלון שמחובר לדלת הכניסה שמערבב את הכל יחד ואת כל ששת האנשים שדרים בבית לכלל עיסה מעט דביקה מדי בלי מקום לתפוח ולקבל אוויר.

אבל אי אפשר לזוז. בעיות יש בכל מקום, אבל מי שלא מכיר התלבטויות של מתנחלים לא יודע מה הוא חוסר יציבות אישי שמכניס לתוך כל שיחה זוגית ומשפחתית את הפוליטיקה האזורית והארצית: האם ירווח לנו בקרוב? האם נוכל לבנות כאן את ביתנו? תלוי מי יהיה ראש המועצה, תלוי מי יהיה ראש הממשלה, תלוי איך יתנהגו פקידי המנהל, תלוי מה נחליט אנחנו אך בעיקר מה יחליטו אחרים עבורנו. וכיצד אנחנו יכולים לקבל החלטה מושכלת כאשר אנחנו תלויים שוב ושוב בהמתנות בלתי פוסקות של 'מה יהיה ומתי?' ובינתיים אנחנו עדיין עם ארבעה ילדים וחדר שירותים אחד. ואת זה אף אחד לא מכניס במצע הבחירות שלו.

ואז הבנתי שזהו, אני כבר בנשימות האחרונות. אם אני לא מטפלת במה שקורה כאן עכשיו, משהו פה יקרוס. משהו לא יהיה טוב. הסחרור הרגיל התחיל – איך נרחיב דירה שכורה? זה לא משתלם. ואם כן נרחיב אז לכמה זמן זה כן ישתלם?  ואם יהיו מגרשים לפני אותו פרק זמן? מי אמר שבכלל יהיו מגרשים? אז למה להישאר לגור כאן? כי אולי יהיו, אז נחכה. אבל איך נחכה בדירה השכורה והקטנה? אז נרחיב?  אבל איך נרחיב דירה שכורה, זה לא משתלם. וחוזר וחוזר חלילה.

אז שמתי לזה סוף. הודעתי לאיש היקר שלפעמים יש מרחב תמרון ולפעמים לא. עכשיו לא. כי אני בנשימות אחרונות. ולכן לא הכל נמדד במה משתלם ולכמה זמן, כי גם בשביל שבועיים אני מוכנה לשים כרגע כסף להרחבת הדיור הקיים. והחלטתי ונשמתי עמוק ופתאום האוויר הצליח להיכנס לריאות. הוא ממש עבר שם כמה מחסומים שנקרו בדרכו קודם. זהו, מרחיבים. וירחב לנו. ובעז"ה ירחב לנו בהמשך עוד וזה לא סותר את זה. והאיש הבין, וראה אותי נושמת, ונכנס בעצמו לסחרור משלו (כי מאיפה אני יודעת לשפץ? אני רק לדבר אני יודעת) ובירר ודיבר וסגר ויצא למילואים וחזר ופיקח וניהל ועבד בלי סוף כמו שישה פועלים והשאיר לי רק את הדברים החשובים באמת – תחליטי איך את רוצה שייראה.

ואני, כשאני נושמת אז אני עושה את זה עד הסוף. אם כבר ירחב אז שיהיה בכיף. שיהיה בשמח. בדיוק כמו שאני מרגישה עכשיו. שהבית לא ישמח רק אותי מבפנים אלא ישמח את כל מי שרואה אותו. ואיך עושים את זה? עם צבע כמובן. "זה פריימר או שזה הצבע הסופי?" ביררו בעדינות השכנים והחברים. "זה בכוונה? אפשר לצבוע על זה?" שאלו בעדינות פחותה אחרים. זה הצבע, מתן ענה. זאת האשה שאיתי. אין מה לעשות.

ואחרי שההורים סבלו אותנו שבועיים וחצי ואחרי שהתרגלתי לטירוף ביום של נסיעות הלוך וחזור ושקט של בית מלון בערב שבו יש מי שמכין ארוחת ערב ויש מי שמכבס ומקפל ונמצא יחד איתי (מתחילה להבין את אלה שגרים עם סבתא. לגמרי) סוף סוף שבנו הביתה אתמול. ואמנם עדיין אין מתלים למגבות ולא כל הפאנלים במקומם ויש עוד הרבה עבודה (לא לי כמובן) אבל אני מסתכלת על הבית הורוד סגול שלי ונושמת. וקובעת מזוזה בשמחה ונושמת עוד יותר עמוק.

ומבחינתי הדבר הכי חשוב שלמדתי מהסיפור הזה (חוץ מזה שבית סגול באמת משמח! בעיקר אותי.) זה כיצד להתבונן על אתגרים בחיים. אצלי אישית הכל תמיד סלט. כשמגיע גל מאיים אני מרגישה חסרת אונים וממהרת לחשוב שזה לא בשליטתי ולכן אין מה לעשות ואני פשוט מחכה לגל שיעבור. אבל כאן למדתי לעצור, ולהפריד ולמצוא את הנקודה (אולי הבודדת) שהיא כן בשליטתי ועליה לקחת אחריות מלאה. לתפוס שליטה על כל מה שאפשר בחיים שלי ולהמתין בסבלנות למה שלא. זה נשמע קטן אבל זה לימוד ענק. אנחנו כהורים אחראים לצורה בה נראים חיי המשפחה שלנו ולכן היה נכון לעצור ולהבדיל את הנקודה הזאת משאר הסיבוכים שסובבים אותנו ובה לטפל. זה נכון שזה עולה כסף וזה נכון שלא בטוח שזה הצעד הכי חכם כלכלית. אבל נפשית, נפשית כל אחד חייב מקום. ומקום ורוד – סגול על אחת כמה וכמה.

(ואל תסתכלו על הקנקן עכשיו. עוד יהיו בעז"ה אדניות עם פרחים וכניסה מרשימה יותר והמון השלמות בזמן הקרוב. רק טעימה קטנה מהורוד הסגול הזה).