(welcome to the club (foot

זה קרה לפני כמה שנים. ביום סתווי ואפרורי אחד, בעודי מתרוצצת בין חנויות קניון מלחה, אני קולטת במבט חטוף תינוק בעגלה, מכוסה בשמיכה עבה. משהו בשמיכה, באיך שהיא היתה מונחת עליו, בתנוחת הישיבה שלו, בצבץ לי מוכר.

בשלושת השניות של עיבוד הנתונים עוד רצתי אל עבר היעד הבא שלי. אך רגע אחרי נעצרתי בחריקת מגפיים, והסתובבתי לאחור, רואה את אימו עומדת מולי, ופניה אל דוכן תכשיטים.

לתינוק בעגלה, לא היה לי ספק, יש "קלאב-פוט". רק מי שיודעת, שמכירה את מרקם המתכת הנוקשה הבולט מתחת לשמיכה – תזהה זאת. רק אם שמגע הנעליים המתכתי פגש אותה בלילות קרים של הנקה, ורחמיה נכמרו לתחושת רגליו המיוזעות של תינוקה הנתונות בתוך נעלי העור ביום חמסין, תקלוט אותם גם במרוצתה. רק אימא שגידלה תינוק עם "קלאב-פוט".

***

זו היתה הפעם השנייה שילדתי. לאחר לידה טבעית ומהירה עם דולה מדהימה ואופוריה, נותרתי לבדי, שוכבת במיטה בחדר הלידה אל מול חלון פנורמה ענקי בבית החולים הדסה עין כרם. התינוק שלי נלקח ממני לבדיקה של רופא מומחה. איש מהצוות לא ידע עוד להסביר, אף בן משפחה לא ידע עדיין במה מדובר.

ואז חזר הרופא לדווח לי כי התינוק שנראה היה בריא לחלוטין בבדיקות האולטרסאונד, נולד עם שתי רגליים הפונות האחת אל השנייה. "זו נכות עצומה", הוא יגיד במבט חמור סבר, והלב יתחיל לפעום מהר יותר משחשבתי.

טרם הספקתי להתבונן בפניו של התינוק וללמוד את עיקולי שפתיו העדינות, עוד לא ליטפתי את ידיו הזעירות והשבריריות, וכבר מוגשת לי חבילה עטופה שחציה מגובסת ברגליה מהבהונות ועד הטיטול, גבס קשה וקר למגע. בעלי נכנס בעיניים דומעות ומביט בי, מבט מלא דאגה של איש לאשתו, של זוג היודע שיש לפניו נתיב ארוך לפסוע בו. הוא מספר על מילות ההרגעה של הרופא ועד כמה שפר עלינו המזל שילדנו דווקא בעין כרם. פה נמצאים המומחים הגדולים בארץ לאותו "קלאב-פוט", מונח עלום עבורנו שבהמשך למדנו על בוריו.

ומאותם רגעים ובמשך שלוש שנים שאחרי, חיינו היו ריצת מרתון של טיפולים; החלפת הגבס אחת לשבוע, מלווה כל אותה העת בצרחות אימים של תינוק קטן, ניתוח, וכמובן הנעליים הזכורות לטוב. עננת הדאגה התפוגגה לה לאיטה עם כל שלב שצלחנו, טיפול התחלף בטיפול לפני שהספקנו להתרגל: חודשיים של גבס, ניתוח בשתי הרגליים, שוב גבס, שוב בדיקות, עיסויים, נעליים ואז הגעה תדירה למחלקה האורתופדית בעין כרם לבדיקה שגרתית.

את היום החגיגי שבו בישרו לנו שמעתה הוא יכול להיות עם הנעליים רק בלילה, אני זוכרת בהקלה מרובה. סוף-סוף הוא יוכל לשחק בחול כמו כולם. אך ברקע הדהדו דאגות בלתי פוסקות: ואם תהיה נסיגה? ואם התיקון לא יצליח? ואם, ואם, ואם.

את היציאה השבועית לגבס או לבדיקות, הפכתי לחגיגה, לבושה ומאופרת כמו הולכת לשמחה משפחתית. השפתיים ממללות תפילה בפקקים של בקרי יום שני עד עין כרם, היום שבו מקבלים את ילדי הקלאב-פוט המתוקים. ובחדר ההמתנה, הורים מכל המגזרים. עוללים עם תספורת חסידית, פייעס וכיפה שחורה על ראשם, ילדים בג'ינס ואימהות בגופיות, יהודים, ערבים, מכל הגילאים, בנים ובנות בשלבים שונים של גדילה וטיפול.

***

ופתאום בקניון, אני מביטה בעגלה שבה שוכב התינוק מול דוכן התכשיטים. מתלבטת ארוכות אם לגשת או לא, אם לפתוח בשיחה. 'מי אומר שבכלל היא תרצה לדבר על כך', אני מקשה ביני לביני, אך צד אחר בי מחליט שכדאי, ונכון, ומתאים. 'יש לתינוק שלך קלאב-פוט', אני אומרת לה בחיוך מבויש ודמעות בעיניי. 'כן, איך ידעת?' היא קופצת לקראתי. 'גם לי יש ילד קלאב-פוט', אני אומרת, 'רק שהיום הוא כבר גדול'. ומרגע זה, כל חששותיי אם לגשת אליה מתבדים ופרץ של שאלות ותיאורים ורגשות זורמים בינינו כשהסבתא העומדת בסמוך מצטרפת לשיחה בדמעות. קשה להן לעכל את החוויה. אני מבינה זאת. הכול קורה כל כך מהר והתינוק עדיין מתרגל לנעליו החדשות. אני מספרת לה על הבן שלי, ילד מהמם ושמח שרץ כל היום ברגליו הבריאות, מספרת על הנעליים שהיו חבריו הטובים ביותר. אתן זחל ואתן שיחק עד שלמד לעמוד ואז עברנו לפגשן רק בלילה. אני מספרת לה על ברכתו המרגיעה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל ועל הפורום להורים באינטרנט שם מצאנו תשובות לשאלות רבות כל כך ותמיכה עצומה מהורים שעוברים בדיוק את אותו הדבר. והיא, שותה את דבריי בצמא, צוחקת ודומעת לסירוגין.

אנחנו נפרדות בחיבוק, לא לפני שאני מראה לה תמונתו של בני, ילד גדול כבר. 'את הנעליים', אני אומרת לה, 'אני שומרת לו למזכרת'.

בכל בדיקות סקירת המערכות שביצעו בי בהריונות הבאים, שאלת ה'קלאב-פוט' ריחפה באוויר, ואנחת רווחה עם דמעות של שמחה השתחררה כמו פקק של בקבוק. רק תינוק אחד מתוך אלף ייוולד עם קלאב-פוט, אך מי שכבר נולד לו ילד 'קלאב-פוט', סיכוייו ללדת ילד נוסף עם אבחנה זהה גדולים אף יותר. בתקופה שבה בני נולד, ב-2005, שיטת 'פונסטי' היתה חדשה בארץ אך ותיקה בעולם. רק חמש שנים לפני כן התחולל השינוי בטיפול הקלאסי בקלאב-פוט ועבר מניתוחים מאסיביים של כפות הרגליים לשיטת הגבסים. בשיטה שפיתח דוקטור איגנאסיו פונסטי התינוק מגובס בסדרת גבסים שמטרתם לעצב מחדש את הגידים, הרצועות והעצמות ולהביאם למצב הרצוי. הגבס מוחלף מידי שבוע במשך כחודשיים, ומניסיוני התינוק בוכה בזמן הגיבוס וביממה שלאחר מכן.

בשלב השני, אם גיד האכילס אינו גמיש וארוך מספיק, נדרש ניתוח קטן ופשוט שלאחריו מגבסים את הרגליים לשלושה שבועות. אני זוכרת את התינוק שלי בן החודשיים נלקח במיטה הדומה ללול לחדר הניתוח אחרי צום של כמה שעות, מביט בי כאומר לי, "יהיה בסדר אימא, אני אחזיק מעמד".

השלב הבא הם נעליים עם סד מיוחד, במשך 23 שעות ביממה. למרות שזה לא הגיוני ראיתי במו עיניי את הבן שלי זוחל עם הנעלים על הגחון ואז על שש, נעמד אתן, ורק כשהחל ללכת יכולנו להוריד לו את הנעלים במהלך היום ולהחזירן בשעות השינה. למרות ציפייתי לטראומה, הבן שלי זוכר את הנעלים האלו כחלק מערש ילדותו ואין לו זכרונות לא-טובים מהם. מה שכן, הוא מסתייג עד היום מכאב.

המפתח לטיפול מוצלח בשיטת פונטסי נתון כמובן בידי ההורים. אם תהיה הקפדה על הוראות הרופא, נעילת הנעליים על פי הפרוטוקול והיענות הורית כללית לטיפול - הצלחתו של הטיפול גבוהה ביותר.

למרות זאת, לפני 14 שנים כשילדתי את בני, כשרופאים גילו בהריון שלעובר יש 'קלאב-פוט', ההורים קיבלו לא פעם המלצות לבצע הפסקת היריון, כלומר הפלה, כדי לא להתמודד עם הקושי. כיום הרופאים יודעים לומר שהטיפול הוא אורתופדי, אך לשם הכיסוי מפנים את ההורים להמשך מעקב בבדיקות מי שפיר ועוד, מה שמכניס את ההורים לסחרור, לחרדה וללחץ מיותר. לעתים הם אף מגיעים לביצוע הפלה כדי לחסוך מהילד את הקושי וההתמודדות וכדי לא להסתכן.

אני חושבת על ילדי הקלאב-פוט היפים והמדהימים שפגשתי עד כה, על ד"ר פונסטי הקשיש שאורתופדים בארץ אימצו את שיטתו, על פרופ' שלמה פורת וד"ר ירון למדן מהמרפאה האורתופדית בהדסה עין כרם שטיפלו בנו ברגישות, במקצועיות אינסופית ובתבונה רבה, ומברכת על החוכמה שנתן לאדם ריבונו של עולם ועל התבונה להשכיל ולרפא, להעניק חיים של שמחה לילדים ולמשפחות כה רבות. "ברוּך אַתָה ה', אָדוֹן כֹּל הֲמָעָשִׁים וּבוֹרֵא כֹּל הֲהָבְרָאוֹת". (מתוך תפילת הרופא להרמב"ם).