קול דממה דקה

בערב בו התקיים גמר האירוויזיון חזרתי מאוחר הביתה, אחד הילדים ישב בסלון וניסה נואשות לצפות בגמר (נואשות כי קליטת האינטרנט שלנו כל כך גרועה שעל כל דקת צפייה יש שלוש דקות שלא). הגעתי הביתה אחרי יום ארוך, עייפה ומתודלקת בלא מעט קפה שחור, מה שאולי תרם לעלייה חדה ברמת העצבים שלי. 
הימים הראשונים של השבוע החולף עסקו לא מעט בקצינת חינוך אחת באוגדה אחת שהצליחה לעורר סערה שהוציאה מהארון כמה לוחמי זכויות ששהו בתרדמת חורף. שמעתי חברי כנסת, אנשי תקשורת, ראשי ארגונים, שיצאו להילחם על זכותן של הרכבי משפחות שונות להיות מונצחות על לוח המודעות באוגדה 91 ביום המשפחה. מה לא היה שם, נאומים, ראיונות, דרישה להיפגש עם הרמטכ"ל, שינויי גרסאות של דובר צה"ל וכותרות על כך שצה"ל עשה סיבוב פרסה. 

מתוך הטוויטר של צחי דבוש כתב גל"צ


השבוע הזה היה בסימן הצלחה אדירה לארגוני זכויות האדם, סוף סוף רגע של נחת במציאות כל כך קשה ומתסכלת. אבל אז הגיע הגמר, וממש במקביל למאבקם חסר הפשרות שך ארגוני הזכויות על הזכות להיות תמונה תלויה על לוח מודעות, נרמסה לה בשקט זכותה של חבורה מתוקה של אנשים צעירים ומוכשרים להשתתף בתחרות עולמית. 
מדהים איך אף ראש שדולה של קהילת שומרי השבת לא קם להגן עליהם, חברי הכנסת לא הובילו מחאה מהפכת הודעות, ואף ראש ארגון זכויות לא דרש פגישה מיידית עם מפקד האירוויזיון. כשלהקת שלווה הודיעו סופית שלא ישתתפו, שמעתי בהתרגשות איך מגיש רדיו בכיר מתאר בנאום חוצב לבבות את תחושת ההחמצה והאכזבה, ולרגע אחד גרם לי להאמין שהנה זה בא, מישהו יעורר כאן איזו מחאה, אבל אז הוא המשיך ואמר שאולי, אולי רק הפעם, השבת תוותר, ושהוא בטוח שלא יפריע לה להעלים עין באופן חד פעמי. אחרי שהתאוששתי מהאכזבה ונפתחה המערכה על יום המשפחה בצה"ל, תהיתי לעצמי אם גם מארגון הלהט"ב הוא היה מוכן לבקש שרק הפעם, כדי לא להכניס את צה"ל לעוד איזו מערבולת חברתית שכל כך מזיקה לו ולנו, שרק הפעם יעלימו עין. אבירי הזכויות, מסתבר, בוחרים היטב את המאבקים שלהם, יש כאלו ששווים מאבק ויש כאלו שלא.

להקת שלווה הייתה הזדמנות גדולה עבורנו, הזדמנות אמיתית לקבלת האחר והשונה, הזדמנות אמיתית לשוויון זכויות. להקת שלווה היא להקה של אנשים עם מוגבלויות וגבולות, ומסתבר שאנחנו כחברה עדיין לא שם. לא מצעדי גאווה ולא הפגנות מחאה, זכותם של שומרי השבת נרמסה כאן ברגל גסה, ואנחנו יצאנו לחגוג את גמר האירוויזיון בלי לתת להם הזדמנות שווה - בקול דממה דקה.
המאבק על זכותם של חברי להקת שלווה להופיע באירוויזיון לא היה צריך להיות רק מאבקם של ארגוני הזכויות. כל מי שיש לו קצת כבוד לאומי היה צריך לצאת ולמחות. הכניעה הזו, הרפיסות, עצימת העיניים הגלותית הזו שעוד נותנת לעולם לעשות כאן מה שבא לו, בלי שום התחשבות, היא בלתי נסבלת, והיא - יחד עם הקופאין שהתרוצץ לי בדם - הושיבו אותי בשעת לילה מאוחרת לכתוב את הדברים האלה.
אחד הדברים המרגשים בלהקת שלווה הייתה היכולת שלהם לא לראות בעיניים. הם לא ראו את המסך עולה, הם לא ראו את מאות הצופים ולא את המבטים הנרגשים של השופטים. הם ניסו ללמד אותנו שישנם דברים שלא צריך לראות כשעושים משהו שמאמינים בו, שצריך ללכת עד הסוף עם האמת שלך בלי להתבייש, שצריך להסתכל עמוק פנימה ולדעת לא לפחד מדברים חיצוניים בדרך. אבל אנחנו לא השכלנו ללמוד מהם, נהפוך הוא, מחאנו להם כפיים, הצבענו להם, אהבנו אותם, וברגע האמת הפנינו להם את הגב.
אני לא מסירה אחריות מעצמי, ותחושת הבושה על כך שהייתי צריכה לעשות יותר מלחתום על עצומה ולשלוח מכתב, בהחלט מציפה אותי. ובסופו של יום אני חשה שתחרות גמר האירוויזיון בלי להקת שלווה ובלי שמירת שבת, היא תעודת עניות למדינת ישראל ולעם היהודי.
הלוואי ונהיה קצת יותר להקת שלווה וקצת פחות אירוויזיון.