כביש 5

תמיד כששואלים אותי מאיפה את? יש אצלי איזו פאוזה. איך אני אסביר... אני גרה בברוכין, זה בשומרון, ממש קרוב לראש העין על כביש חמש, 20 דקות מפתח תקווה... 
איזה הבדל מהתקופה שהייתי רווקה ופשוט עניתי - ירושלים.
מהיום שבו עברנו לגור בברוכין, אני זוכרת כל פרט ופרט, מכיוון שזה היה כל כך פרדוקסלי היום הזה. זה היה באוגוסט 2005 (וכבר עכשיו יש את מי שהתאריך הזה ישר מזכיר לו, וצביטה בלב רק למקרא "אוגוסט 2005").
נהגתי ברכב שלנו. מלפניי משאית ההובלה עם כל חפצינו, מאחוריי ילדה בת שלוש ותינוק בן כמה חודשים. בעלי היה בנצרים עם המשפחה שלי (אני לא הייתי מסוגלת לעבור את זה, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). הייתי בהתרגשות עצומה מהמעבר לבית שקנינו בברוכין, אבל מצאתי את עצמי כל הדרך בוכה בכי תמרורים. מביטה מבעד לדמעות במשאית ההובלות, כשברדיו שמעתי את הקולות והבכיות מגוש קטיף ההולכת ונחרבת.
עד היום אני זוכרת את תחושת השמחה וההתרגשות והציפייה לקראת משהו חדש המהולה בכאב פיזי ממש, בלתי ניתן לתיאור, על כך שהחיים שלי ממשיכים כשכל כך הרבה חיים, ברגע זה ממש, נגדעים. 
וכשאני על כביש חמש, נוסעת לעבר העתיד החדש שלי בין נופי השומרון הקסומים, כשמהעבר השני אנשים עוזבים חיים שלמים ויוצאים אל הלא נודע, השורף מגעגועים, אובדן וכאב, המחשבות מתערבבות - אולי גם לנו בסוף זה יקרה? אולי כל מה שאני נוסעת לעברו עכשיו גם יום אחד ייחרב?... התחושה הלכה והתעצמה כשלאחר כמה ימים קבענו מזוזה, ובחצר הבית החדש שתלנו עץ דקל קטן, שההורים שלי הספיקו לעקור מהגינה שלהם בנצרים שבגוש קטיף. 
עשרה גברים מרימים במדרגות אל עבר הגינה את הדקל הקטן (מסתבר שגם הקטנים האלו שוקלים טון...) ושותלים אותו אצלנו בגינה, מזיעים, דוחסים ודוחפים אותו לתוך הקרקע כשעל שורשיו עדיין מפוזרים גרגירי החול מאדמת גוש קטיף. חולות הגוש ורגבי השומרון מתערבבים זה בזה, הגברים רוקדים במעגל סביב העץ הקטן ושרים, 
ורק אני חושבת לעצמי האם נקשר גורלנו בגורל גוש קטיף? 
וזו התמודדות שאף פעם לא עוזבת. כי כל כמה זמן עולה על סדר היום עוד איזה רעיון של שלבים ומפות דרכים ורעיונות יצירתיים לאיך לקחת לי את הבית. ולפעמים כשאני מסתובבת בתל אביב או נוסעת עם הילדים לפארק רעננה, אני מסתכלת סביבי על עוד אימהות וחושבת, איך זה שהן כל כך בטוחות במקום שהן גרות בו ורק אני תמיד מרגישה את החוסר הזה. החוסר בוודאות, החוסר בביטחון. מה ההבדל ביני לבינן? הרי כולנו תושבות מדינת ישראל, למרות שיש כאלה שמנסים לתייג אותי כאזרחית סוג ב' ולהקשות על חיי. אז השאלות הקיומיות האלו צפות ועולות בי. ואני עושה שוב את הדרך חזרה על כביש 5 לעבר הבית. וגומעת את הנופים המטריפים, ונכנסת בש.ג. ומנופפת לשלום לכל רכב שעובר מולי. ועוצרת לטרמפיסטים בני 10 שרוצים להגיע הביתה מהר מהפעילות בבני עקיבא. ומרגישה כל כך בבית. הכי בבית. נכנסת לחצר של הבית שקנינו אז, בית שעבר כבר הרחבות ואקסטרים מייקאובר. ובלי עין הרע נוספו בו גם עוד ארבעה ילדים... אבל בגינה עדיין עומד לו עץ הדקל ששתלנו אז. ניצב תמיר וגבוה, איזה 4-5 מטר לפחות. ועוברות בי מחשבות שבעצם הסיפור של החיים שלי כאן זה מיקרוקוסמוס לסיפור של כל יהודי שחי במדינת ישראל. 


לאחרונה יצא לי להתעסק הרבה עם המשמעות של החיים בשומרון, כשיצרתי וידאו קליפ בכיכובו של אריאל זילבר עבור מועצה אזורית שומרון. הפעם לא רק בכובע של היוצרת, אלא כתושבת כבר 14 שנים במקום הזה, הרגשתי מחוברת. בקליפ בחרתי להביא את השומרון הבראשתי, הבתולי, עוד לפני ההתיישבות העכשווית. הגיבורים בסרטון הם שני חברי ילדות, דתי וחילוני, שהשומרון שייך להם באותה המידה והוא הבית שלהם. שם זכרונות הילדות, המשחקים, ההשתובבות, האהבה הראשונה, ההתבגרות. בשיא של השיר, זילבר שר ומנגן, מביט על הפסנתר ורואה בו השתקפות של דמותו מן העבר. שם הכל מתחבר, האומנות והמוסיקה, הדתי והחילוני, המורשת העבר והעתיד. וזה קורה בחבל ארץ שספג ומכיל בתוכו הכל מהכל. עתיק ומשובח כמו יין חדש ומתפתח מידי יום... מן עירבוביא שכזו.
ועדיין לכולנו יש את השריטה הזו של היהודי הנודד והנרדף. הפחד הזה, לאבד את הבית, את היציבות, את המוכר והאהוב. הגירוש מגוש קטיף רק צרב בי את זה ביתר שאת.
אבל חלאס עם זה, והגיע הזמן להזדקף כמו הדקל שלי בחצר. 
ולפתע אני מרגישה גאווה עצומה, חיבור ושייכות. 
וכל פעם, כשאני עוברת לידו, כל כך בטוח בעצמו כך בגינה שלנו, אני מתפללת, בבקשה בבקשה שהוא לא יצטרך לעבור שוב דירה.