תום ילדות

כבר עברו כמעט 24 שעות מאז נסעתי סוף סוף בוואדי חראמיה הביתה, בחושך, עם ילד אחד מאחור, ושמעתי בגלי צה"ל את השדרן: "ובינתיים, בשורות טובות מבית החולים 'שערי צדק' - כתבנו מוסר שהתינוק של הפצועה בשבוע ה-31 להריונה, יולד בהצלחה" (ציטוט לא מדויק). הפיזיותרפיסטית שבתוכי תהתה מי מהמאזינים מבין מה המשמעות של לידה בשבוע 31, ואיך אפשר לבשר זאת בכזו אופטימיות. ומה עם האמא. ומה עם האבא. ומה עם הפצועים האחרים ונפגעי ההלם, ומה עם בני הבכור שכמעט והיה עד לראשונה בחייו לפיגוע ירי.

עכשיו אני שוב בדרך, בחושך, נוסעת מהכיוון השני של ציר 60, דרך חווארה, כי זאת הדרך הביתה מסבא וסבתא, כבר יודעת שכולם יודעים שהמצב של התינוק לא מזהיר, והלב כואב עדיין. הפעם שלושת ילדיי מאחור, חגורים, הדלתות נעולות, ואני מתלבטת בדרך האם יספיק שאצעק "ראש למטה!", או שיהיה עליי להסתובב ולפתוח להם חגורות; והאם מוסרי לבקש מהגדול לפתוח לקטנה או שזה מהלך שנדון לכישלון וימיט עליו ייסוריי מצפון לנצח אם אטיל עליו את המשימה.
למרבה השמחה והצער, למחרת אסון כמו שהיה אתמול- הדרכים מלאות בצבא ומחסומים שמרגיעים אותי למצב חשדנות זהירה בלבד.

התחושות מחזירות אותי לגיל 14, 15, 16  - אינתיפאדת אל-אקצה, שנים בהן לא היתה שגרה ולא היה בטחון ולא הפסקנו לתהות - מתי תורי. והתכוננו, וחישבנו טוב טוב מה נשאיר אחרינו, אילו כתבים עליי להשמיד עכשיו שלא יהיו בושות כשימצאו אותם אחרי לכתי הטראגי. דמיינו איך כולם יבכו, גם המנהלת, גם ההוא שאנחנו דלוקות עליו, ואיזה דברים יפים יגידו עלינו ואת הצחוקים בשבעה. זה לא היה דמיון פרוע, זה היה כל כך קרוב למציאות, כמו שמתכננים איך ועם מי נצא בחופש בגדול למחנה ולסמינריון הדרכה ולקייטנת איל"ן.

אלא שאז, אף פעם, ההגה לא היה בידיים שלי. והיום, מה שאשאיר אחריי אם חלילה אלך, נו, היום אני לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה בלי שיעבור רעד בגופי, ומה שאני עלולה לאבד... לא רוצה להעלות על הכתב. כמו אז, אלף תרחישים אפשריים מתגלגלים בראש בניסיון להיות מוכנה, אבל אין כאן שום התרגשות ילדותית מאפקט הרואי שיהיה לאסון, רק מתח מפני הלא-בלתי-נודע, ואמונה שגם זה יעבור. בתקווה שלא יעבור אל הילדים.

נר שמיני של חנוכה
חוזרים מירושלים
מהמחזמר "צלילי המוזיקה"
שראיתי כבר פעמיים.
לך זאת פעם ראשונה
ואתה עדיין נרגש,
הצגה מקצועית, וישבנו
בשורה הראשונה ממש.
מצאתי ביוטיוב את פס-הקול
של ההפקה מתשעים וחמש
עם חני נחמיאס, וכל הדרך שרנו
בקולי קולות בלי להתבייש.
רבע שעה לפני הבית,
אורות אדומים, מאטים
ארבעה אמבולנסים, רכבים צבאיים
ולוחמים אל הצומת רצים.
אני, ילדת אינתיפאדת אלפיים
יודעת כבר מה זה אומר,
אתה בן שמונה, עוד מעט תשע,
במושב האחורי מזמר.
אני מנסה לברר אם נוכל
להמשיך בנסיעה בקרוב
איך עושים את זה בלי להפחיד גם אותך?
כבר הבנת שמשהו לא טוב.
בשמשה הקדמית דלתות נפתחות,
אלונקה מוכנסת פנימה,
באלפיים היה בזה משהו מסעיר,
אבל היום אני אמא.
אתה סקרן ושואל שאלות נבונות
ומקשיב ומביע דעה,
מסבירה בצורה עניינית ומרוככת
מה שאולי קרה.
אני לא מסבירה שלולא התעכבנו
בשתי דקות, לא יותר,
יכולנו אנחנו עכשיו להיות
באמבולנס הממהר.
נתחיל בשיעור הראשון, בני הקט,
כמו בכל התחלה,
כשקוראים מתחילים באל"ף-בי"ת,
כשיורים מתחילים בתפילה.
כעבור שעה הציר נפתח,
אני מתחילה בנסיעה,
אתה גמור מעייפות והתבגרות
מהירה מדי, תוך שעה.
איך עושים שלא תהפוך גם אתה
לילד-פוסט-טראומת-שטחים?
תום של ילדות ושינה מתוקה,
דברים שאותי משמחים.