מה שלמדתי מבארי

1. מערכת העיכול של בארי עובדת בערך חודש. לפי אתר האינטרנט של הכללית, הוא כנראה התחיל לשתות בשבוע 11-14, אבל רסמי, מערכת העיכול שלו התחילה לעבוד לפני חודש. ואיזה מדהים זה שכל המערכות האלה בגוף שלנו, היה להן רגע שבו הן התחילו לפעום לראשונה. 
2. בגלל שמערכת העיכול שלו קצת חדשה בכל העסק הזה, אז כמעט בכל פעם שהוא אוכל, היא קצת כואבת לו. הבטן. בארי, שהוא האחיין החדש הקצת פחות חדש שלי, מעווה את הפנים והתחלה של בכי מבצבצת. תמיד מי שנמצא איתו באותם רגעים, מניח יד חומלת על הבטן ומעסה אותה קלות. 
3. לפני שבועיים ערסלתי אותו ואותי יחד על הספה של אמא ואבא. הוא בכה ואני הנעתי את היד בעיגולים קטנים על הבטן. הבכי הפך לנהמה ואני המשכתי לעסות. סיבוב אחד. סיבוב שני ושלישי. וככה המשכתי עד שהבטן נרגעה, הנהמה הפכה לנעימת נשימה שלווה והחיוך שלו נפרש. 
4. מלאני קליין הדגישה בתיאוריות שלה את התוקפנות, הדחפים והקנאה של התינוק; ויניקוט טען שהתינוק מנסה להרוס את אמא שלו, ואני לא מבינה איך למרות שתינוק יכול להיות תוקפני וכועס ומבוהל, דווקא החיוך משויך לגזים. 
אני מציעה תיאוריה אחרת, שמתבססת על צפייה בשבעה אחים קטנים ושלושה אחיינים. ובכן - תינוקות מחייכים. לא גזים, לא רפלקסים, לא עווית. כשטוב להם ונעים ורגוע, הם מחייכים. מביטים בך בעיניים קטנטנות, מותחים את השפתיים ו... חיוך.
5. אחרי האוכל בארי מנסה להירדם וכל רעש מבהיל אותו, אז אני מרימה אותו בשתי ידיים, מערסלת בתוכי ומנדנדת, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, הלוך ושוב. מנדנדת שוב ושוב ושוב, עד שהוא נרדם. 
6. כשהוא עוצם עיניים אני חושבת - איך יכול להיות שהחזרתיות הזו מרגיעה תינוקות ומתסכלת מבוגרים. איך אצלו לאכול לישון-לאכול-לישון-לאכול-גרעפס-לישון-לאכול, יוצר ביטחון ושקט, ואותי השגרה כל כך מפחידה. 


7. שבוע אחר כך אני יושבת בחושך באיזו סדנה עם עוד חבורה של אנשים. הם נוהמים כמו חיות ביער ואני מכווצת בשקט. הם נעים במרחב ואני בוכה. אולי על זה שאני לא מסוגלת לנהום. שהכל תמיד בשליטה. שאם אני רק אוציא הגה אז הכל יתפרק. 
8. ופתאום אני מוצאת את עצמי חבוקה בשתי ידיי. נעה. קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, הלוך ושוב, מנדנדת את עצמי שוב ושוב ושוב, מטלטלת, עד שהבכי נרגע. 
9. והנה הדבר. אולי יש שגרה מאיימת ושגרה מערסלת. 
10. שגרה מערסלת: חיבוק של אמא. גשם. אמנות טובה. להתכרבל. מרק ברוקולי שיוצא סמיך סמיך עד כדי ליטוף. שיחה עם חבר. שיר. רביעי אחר הצהריים. בישולים לשבת. לצאת מהבית עם סנדביצ'ים. חיבוק וגעגוע. 
11. ופתאום יש חושך. כל החשמל קופץ. אנחנו מחכות שתיים, שלוש, חמש דקות וחושך. אחרי כמה דקות אבא נכנס מבית הכנסת ואומר "זה בכל היישוב". יש משהו בשחור הזה שעוטף ומצחיק ומשחרר. כל הנרות של אמא מהבהבים בעלטה הזאת ואנחנו מנסים לחשב יחד איך נעביר ככה את השבת. בקור. בלי פלטה. בלי מקרר. בלי תה ומים חמים.


משום מקום אני מציעה לרותם ועדיה - "בואו נעשה אוהל". אנחנו מביאות את שמיכות הפוך שלנו מהחדרים ופורשות אותן על הרצפה הקרה בסלון. אחר כך אנחנו מותחות שמיכות פליז מעל השולחן, דרך הספות, מהדקות אותן למקום עם ערימות של ספרים, רוקעות רקיע בתוך כל הקור הזה. אני בת שלושים בתוך אוהל ורגרסיה משוגעת. עם פיג'מות מפליז וגרביים עבים. שיער פרוע, צחוק מתגלגל וגשם מטפטף בחלון. אנחנו שרות בקולי קולות, נצמדות אחת לשנייה, אחר כך קופצות בחבל דמיוני ועושות תרגילים שלמדנו פעם מזמן עד שכבר רותח מאוד ופתאום אני מבינה: השגרה מהדהדת, שומרת בי חום.