היפים והכנים

על חטאי אני מתוודה היום – אני אוהבת לצפות בסדרות. אוהבת לצפות בפנטזיה בלתי אפשרית של מציאות שלעולם לא תקרה. והכוונה היא כמובן לא לזה שהבחור הנחשק מתאהב בבחורה שחולמת עליו מרחוק או שתמיד איכשהו הכל מסתדר, כי זה – אם נהיה כנים – קורה הרבה גם במציאות. הדבר הבלתי מציאותי המרכזי בסדרות (הרבה יותר מאשר סרטים בעיני) זה השיח הפתוח והזורם שיש לכל דמות עם כל דמות.  אם יש תסבוכת רגשית בתחילת הפרק הרי שעד סוף הפרק כבר ידברו עליה באופן פתוח והכל יבוא על מקומו בשלום. תסביכי הורה-ילד נפתרים תוך חמש דקות של עימות אמיץ, תסבוכות בנישואים לוקחים נניח שניים שלושה פרקים אבל לכל אורך הזמן הזה כל אחד יודע בדיוק מה הבעיות שלו ומה הבעיות של העומד מולו וכל אחד מודה בחולשות שלו באזני השני בטבעיות ובפתיחות. 
והרבה יותר פנטזיונרי מזה – כל אחת מהדמויות יודעת בכל שלב של חייה בדיוק מהן נקודות החולשה שלה, מה הגורמים בחייה שהניעו אותה לפעול כפי שהיא פועלת וכיצד פעולה מסויימת שקרתה בגיל חמש היא זו שמשפיעה כעת על כל מערכות היחסים שלה. ניתן לחשוב שכולם שם בטיפול קבוע הכולל את כל הסוגים – קוגנטיבי, פסיכיאטרי, מוח אחד, וכל דבר שטרם הומצא. חלום.


הרי אין דבר יותר רחוק מהמציאות מאשר דרמטיות יום יומית כזאת. במציאות שלנו איננו מתעמתים עם שכנים, הורים, בני משפחה ולפעמים גם בני זוג. אם יש עימות אז הוא בדרך כלל מאוד שטחי ומדבר על הבעיה שצפה על פני השטח ולא על הגורם לה. למשל הרבה יותר קל לכתוב במייל היישובי שיש צרכים של כלבים על הדשא עשר פעמים מאשר לבוא אל המשפחות שמשחררות את הכלב שלהן ולומר להן פעם אחת פנים אל פנים – כואב לי הזלזול שלכם וחוסר ההתחשבות במרחב הפרטי שלי אליו הכלב שלכם חודר שוב ושוב. אנשים יעדיפו אלף פעם תקשורת מרוחקת שלא נוגעת מאשר לבוא לשוחח בשפה פשוטה על הדברים שמפריעים ולראות האם ישנה אפשרות לגשר על הדברים במהירות מאשר לתת להם להתפתח. מאידך, אנשים רבים גם לא מסוגלים לקבל גישת תקשורת כזאת ומעדיפים להתעלם מעשרות המיילים שנשלחים על כלבים ביישוב משל כלבם קשור לחצר הבית עשרים וארבע שעות מאשר לקבל שיחת שכנים כזאת שתגרום להם לחוש מאויימים. 

באותו האופן גם ביחסים הקרובים יותר איננו יודעים בכל פעולה שלנו מה מניע אותה. איני יודעת אם אני מתרגזת על בן הזוג שלי בשל איזשהו שחזור יחסים כלשהם מבית הוריי או אם אני לוחמת למען זכויות נשים כי באיזשהו אופן אחת מאמהות במשפחה הופלתה בשל מינה ולכן עד היום אני לוחמת את מלחמותיה ללא מודעות. בדרך כלל כשאני מתרגזת אני עושה את זה כי משהו מרגיז אותי וכשאני לוחמת למען משהו אני עושה את זה כי אני מאמינה בזה וזה מניע אותי לפעול. הלוואי והייתי יודעת מה מניע כל פעולה שלי כלפי עצמי וכלפי הסביבה. ובעצם, אולי הלוואי שלא. אולי הרובד השטחי בו אנו פועלים גורם לנו לרוץ הלאה בחיים שלנו בלי עקבות של בחינה יום יומית מדוקדקת אחר המעשים שלנו. אבל לשבת בסוף יום ולנתח את מכלול המעשים שלי היום ולהבין מה גרם לי לדבר כך אל הילדים שלי או אל עמיתה בלימודים, היה דווקא יכול להיות נחמד. 

אני לא חיה בסרט. וגם לא בסדרה. גם אני מתקשה מאוד מאוד ליצור קשר בלתי אמצעי ולשוחח באופן ישיר על עניינים שמפריעים לי, אבל אני יודעת שברוב המקרים זה הדבר הנכון ביותר לעשות. לא מזמן עשיתי איזה משהו שחששתי שיפגע בכמה אנשים (לא ספציפיים אז לא היה לי את מי לשאול) אך הוא עבר בשקט מופתי. חיכיתי יום יומיים, שבוע שבועיים ולאחר חודש שאיש לא פנה אלי באותו נושא, הסקתי שמה שקרה לא פגע באיש אחרת מישהו כבר היה בא לומר זאת. ואז לאחר חודש וחצי הדבר התפוצץ בקול רעש גדול במדיה מרכזית מול עשרות אנשים בהלבנת פנים קשה מבחינתי. וישבתי וקראתי דברים שכתבו עלי אנשים שיום קודם חייכו אלי ברחוב ובירכו אותי לשלום ותהיתי למה לכל הרוחות, למה לא יכולתם לומר משהו פנים אל פנים? מדוע התקשורת המרוחקת מאחורי המסכים ומרוחקת כפליים דרך מדיות מרכזיות ולא אישיות עדיפות על פני קפיצת ערב אלי הביתה ושיחת על הדברים על פרלין שוקולד וכוס קפה. 


ולאחר המון מחשבות הבנתי שאם יש משהו ללמוד מהסיפור הזה זה שלפעמים צריך לחיות בסדרה. ללכת לדבר על הדברים כאילו אנו מודעים ואולי כך לעורר באמת את המודעות הכמה שיותר פנימית. ובאמת כאשר נוצר מתח עם מכרה קרובה ודווקא היא פנתה לדבר איתי, לא מסמסתי את השיחה באמירה שטחית שהכל בסדר אלא ישבנו ללבן מה הפריע לי ומה הפריע לה. ולאחר שיחה של רבע שעה (באמת שזה לא דורש הרבה יותר מזה. אולי שונדה ריימס מבינה משהו בנפש האדם) יכולתי להבין מה הניע אותה לומר משהו שאני נפגעתי ממנו ואפילו להזדהות ולחוש רחמים כלפיה, בעוד היא האזינה בקשב לסיבה בגינה נפגעתי והבינה איך זה נראה מהצד שלי. זה לא קסם וזה דורש המון המון מאמצים, אבל זה בהחלט שווה את זה. לא רק אווירה נקייה יותר מול אחרים, אלא בעיקר הסתכלות פנימה מה מפריע לי, מה מניע אותי וכיצד אפשר לשפר מערכות בכל תחומי החיים. 
ואני מודה שזה מאמץ נפשי ולא מול כל אחד בא לי להתאמץ ככה, אבל במעגלים הקרובים בוודאי כדאי להתחיל. במקום לראות רק חלק מחתיכות הפאזל לשבת יחד לגלות את החתיכות של אחד ולנסות להרכיב יחד תמונה שלמה של מציאות יפה יותר.