23 שנה ו"שום דבר לא השתנה כאן"

בתקופה האחרונה אני משתדלת להיות כמה שפחות ברשתות החברתיות, גיליתי שזה עושה לי טוב. העולם נראה כמו מקום הרבה יותר נחמד בלעדיהן, לפחות בלי חלק מהן, מה גם שרמת המתח שלי ירדה ויש לי קצת יותר זמן לעצמי ולסובבים אותי. אבל מידי פעם אני עושה איזו גיחה קצרה פנימה ומתעדכנת במה שקורה, ובעיקר על מה רבים עכשיו. ככה הגעתי לנאום של נכדתו של רבין. מתגובות החברים שלי משמאל ומימין הבנתי שאני חייבת לשמוע אותו בעצמי - אז שמעתי.

כמו רוב האנשים שאני מכירה גם אני לא אהבתי אותו, לא את התוכן ובוודאי לא את התזמון. איכשהו תמיד ביום הזיכרון לראש ממשלתנו שנרצח מצליחים תמיד להטיף נגד הסתה ולהסית באותה נשימה, לדבר על הצורך באיחוי השסע תוך כדי העמקתו. "עשרים ושלוש שנים חלפו ושום דבר לא השתנה", אמרה נעה רוטמן נכדתו של רבין, ואני נתקעתי שם, שום דבר לא השתנה? 

 בחודשים האחרונים קיימנו מספר מפגשים עם אנשי מרכז רבין, אנחנו אצלם, הם אצלנו, ושוב אנחנו אצלם. מנסים יחד, עקב בצד אגודל, לשנות משהו. החיבור הזה לא קל לאף אחד מהצדדים, הפצעים עדיין פתוחים, וכל נגיעה בפצע, בעיקר עם האצבע המאשימה שתמיד מונפת אחד כלפי השני, כואבת מאוד. אבל אנחנו נפגשים כי ברור לנו שמשהו חייב להשתנות. במפגש האחרון שהתקיים ממש שבוע לפני יום הרצח, נשמעו כבר קולות חדשים, שאלות שלא היינו מוכנים להישאל מתחילות לקבל קשב, ובצדם הבנה עמוקה שמאז הרצח גדלים כאן בארץ ילדים שלא נושאים על גבם את הצלקות שלנו, ההורים. ילדים שלא עסוקים בלהאשים או בלהיות נאשמים, ילדים שרצח רבין ובן גוריון בהכרזת המדינה מבחינתם זה בערך מאותה תקופה, אי שם בהיסטוריה הרחוקה. ילדים שאין להם מושג, לא מפצעים מדממים ולצערנו גם לא מאוד הרבה דברים. ההיסטוריה אצלם היא איזה משהו מעורפל על גבי ציר זמן לא ברור, והסכנה הכי גדולה עבורם היא הבורות.

                                                      ביקור של נציגי מועצה אזורית מטה בנימין במרכז רבין 

כל כך הרבה השתנה כאן, והילדים האלו שינהיגו את המדינה, גדלים כל כך אחרת מאתנו. הטכנולוגיה מקפיצה כל דור קדימה במהירות האור, והם כבר מדברים וחושבים בשפה שאנחנו לא מבינים. הם גם לא מתווכחים כמונו כי הם לא כאובים כמונו. נכון, ישנם דברים שלא משתנים, ובזה נעה צודקת, הם רק לא התחילו לפני 23 שנים, הם קיימים מאז בריאת האדם, ואנחנו דור אחרי דור צריכים ללמוד לתקן אותם. אם מביטים לילדים שלנו בעיניים, אם מביטים גם מעבר, לנכדים שלנו, אלו שעוד לא נולדו, יש לנו ביחד מחויבות גדולה. האצבע המאשימה לא תועיל כאן, אנחנו צריכים להפסיק להפנות אותה אחד כלפי השני ולהתחיל לשלב ידיים. יש לנו משימה, ללמד אותם את ההיסטוריה – ביחד.

ההורים של שירה בנקי ז"ל יזמו פרויקט מדהים, פרויקט שעוסק בניהול מחלוקות. הם, בניגוד לנעה, מבינים שהרבה מאוד השתנה כאן ושיש כאן משימה משותפת. במקום להטיף מוסר או להאשים הם בנו גשר, בו לוקחים אחריות על עתיד המדינה הזו. מרכז רבין ומרכז מורשת גוש קטיף - שני פצעים מדממים בלב שני המחנות - פתחו דלת והכניסו את האויב הכי מר שלהם, באומץ רב, פנימה. בהדרכות משותפות, בלי לטשטש עמדות, בלי להתחנף, בלי להסתיר, הם מספרים יחד סיפור מורכב של שתי תפישות עולם, של שתי חוויות שונות לחלוטין של אותו האירוע. בכך הם מעמידים את בני הנוער אל מול העובדה שהמציאות מורכבת ונדרשים כלים רבים כדי להבין אותה, זה לא סטטוס וגמרנו, זה לא שחור לבן, זה עם אחד מפולג, מחולק, שצריך ללמוד יחד, כשכל צד מושך למקום אחר ואי אפשר להתחמק מזה; לא להתעלם וגם לא להאשים, אלו שתי האפשרויות הקלות, הדרך השלישית היא הכי קשה, אבל היא היחידה שנוכל ללכת בה אם נרצה להמשיך כאן יחד בבית המשותף שבנינו לנו בעמל רב. 

זכינו להציץ רגע אל תוך הפרויקט הזה בהדרכה משותפת שכזו, והבנו שמשהו קורה שם בחיבור הזה. כשצריך לספר לדור העתיד את ההיסטוריה המשותפת, חייבים לצאת מהפינה המבוצרת, ולצד האשמות - שחלקן מאוד נכונות - צריך גם לעבור בדק בית פנימי, איפה אנחנו טעינו, איפה לא היינו קשובים, איפה הגזמנו, איפה הסתנו נגד, איפה אנחנו עדיין מסיתים.

                                                 נציגי מרכז רבין בביקור גומלין בבנימין

כל כך הרבה השתנה כאן, כל כך הרבה משתנה, כל הזמן, ולנו יש הרבה עבודה. המאבק המשותף בחוסר הידע והעניין, בבחירה האוטומטית בשחור או בלבן, בהתבצרות במחנות דור אחרי דור - כל אלו מחייבים אותנו לרדת מדוכן המאשימים, ובמקום לנופף באצבע המאשימה, בטון נוזף ובהטפה חסודה, יש להושיט את כל היד ולהתחיל להירתם למשימה.