חמוצים

לכל חורף אצלי יש את הריח שלו. לפני שלוש שנים זה היה חלב חם עם דבש וקינמון. לפני שנתיים עטף את הטיפות בחלון ריח של תפוחים אפויים. בשנה שעברה כל הבית שלי התמלא בריח של חמוצים. 
אחרי שכל החגים ההם חשבתי שהנה, אולי מצאתי את האיש שלי, אולי השנה החדשה שמתחילה תהיה זו שתביא אתה משפחה ובית, אחרי שכל תפילות החגים שלי היו מלאות בהודיה – נפרדנו. 
"אחרי החגים" של שנה שעברה היו רעים כל כך. כל בוקר הנשימה שרפה לי מחדש ותהיתי איך אני אצליח לקום. איך אני אקום ואפעל ואעבוד בעולם הזה בלי לב.
אז במקום להכין מרקים חורפיים ורומנטיים התחלתי להכין חמוצים, מסרבת להתנחם בחום כלשהו. כל המטבח התמלא בריח של חומץ ומלח ופלפל אנגלי, מלווים בשום. הכל היה לי חמוץ ומר וקיוויתי שהחורף שיבוא יהיה כל כך קר ורטוב, שאולי אני אצליח לא להרגיש כמה קר לי בפנים. 

...

כבר חודש שאני מנסה להביא את הגשם. כמו ילדה קטנה שרוצה סוכריה עכשיו ומקבלת "לא", ורוקעת ברצפה בסופר ליד כולם ומנסה שוב ומבקשת ומתחננת, ככה אני. מנסה להביא את הגשם. 
יומיים לפני סוכות התחלתי לסדר את ארון הבגדים שלי. וידאתי שכל הסוודרים נגישים, מיינתי גופיות פלנל, ספרתי זוגות נעליים, הוצאתי את כובעי החורף. בסוף גם כיבסתי ואווררתי את מצעי הפליז הכתומים. אחר כך ארגנתי מסיבת מרקים. חשבתי שאם אדי המרק יכסו את החלון, אולי הגשם יראה ויבין שעכשיו זה הזמן. שסוכות כבר עבר ואחרי החגים גם. 
וכשהתחלנו להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם" חשבתי שהנה, אם אני אעשה כל מה שצריך ואתפלל מספיק חזק הוא יגיע. 
קצת כמו דייטים. 


כבר עשר שנים שאני מנסה להביא אותו, את האיש שלי. כמעט בכל דרך אפשרית. 
כשהייתי בערך בת 20 מישהי אמרה שצריך להכין כלים לגאולה וזה הצחיק אותי מאוד, אז קניתי מטפחות בלי סוף. פעם אחת אפילו שיקרתי קצת למוכרת ונתתי לה את התאריך של החתונה שלי. שלנו, האיש הדמיוני שלי ואני. זה היה מתישהו באב. 
אחר כך כבר היתה לי זוגיות רצינית משלי, למדתי לאהוב ולהיות נאהבת. למדתי להגיד את הדברים הפשוטים שאני צריכה וגם להכיל אדם שלם על מורכבותו. למדתי לדייק מה אני צריכה ולמדתי להיפרד. 
וכל הזמן הזה התפללתי. לא הפסקתי להתפלל. בכעס ובאהבה. פעמים שהייתי רכה ובוטחת ומלאה אור ולפעמים רחקתי כל כך. אבל בכל פעם מחדש חשבתי, "הוא חייב לשמוע. הפעם. באמת. לא תהיה לי תפילה חזקה מזו. לא יישארו בי עוד דמעות. הפעם. בבקשה בבקשה בבקשה. תעשה שהוא יבוא כבר". 
***
והנה האמת – אני מפחדת מהשגרה הזו של השנה. רועדת מפחד. מה אם כל התקוות להתחדשות יתנפצו. מה אם לא יהיה לי כוח. מה אם הדרך תאבד לי. מה אם החורף של השנה יהיה כמו של השנה הקודמת - עצוב וחשוך וקודר וחמוץ.
ובסוף, אני לא מוכנה לוותר. לא על הגשם ולא על האיש שלי. אני ממלאת את המטבח בריח של ערמונים קלויים, פורשת ידיים לפני ריבונו של עולם ויודעת שעשיתי כל דבר שיכולתי. 
כמו הגשם, אני יודעת שהוא יבוא, כך מנהגו של עולם, הוא יבוא. אני פשוט עוד לא יודעת מתי.