קציצות

נולדתי לתוך מציאות של סבתא אחת בלבד. כל השאר נפטרו 15 שנה ויותר לפני שנולדתי. את סבתא פנינה איבדתי פעמיים, בפעם הראשונה כשהייתי בת 15 והיא חלתה באלצהיימר, ובפעם השנייה כשהיא נפטרה לפני 5 שנים.

כשהייתי קטנה אהבתי נורא ללכת לסבתא בבני ברק. היא הייתה גרה ברח רבי עקיבא, וכשהייתי באה אליה אהבתי להסתכל עליה מבשלת. אני עדיין זוכרת את העיניים היפות הכחולות, והחיוך על הפנים בזמן שהייתה בוחשת בסיר, טועמת, מוסיפה עוד פפריקה ועוד טיפה מלח, מגלגלת את הקציצות עם הידיים הטובות שלה, מלמדת אותי שאת הקציצות לא זורקים לסיר אלה מניחים בעדינות. התבוננתי איך היא כמעט נוגעת ברוטב הרותח כשהיא מכניסה את הקציצה, ובסוף מנערת את הסיר כדי שכל הקציצות ייכנסו לרוטב. בסוף הייתה סוגרת את הסיר, צובטת אותי בלחיי ואומרת בחיוך, "עכשיו צריך להמתין".

הדירה שלה הייתה בקומה האחרונה בבניין, והייתה לה מרפסת ענקית עם כיסאות נוח, שצופה על כל הרחוב החרדי הסואן. שם ישבנו, ובזמן שהסתכלתי על המולת המכוניות והאנשים, היא הייתה מגישה לי את הקציצות עם אורז - הקציצות הכי טעימות בעולם. היה להם רוטב אדום סמיך ומתקתק, ואני זוכרת שהיא היתה שרה בזמן שדחפה לי עוד כפית.

בכל פעם שאני מכינה קציצות אני חושבת על סבתא. היא הייתה אישה עם חיים קשים, שיצרה לעצמה רגעים של אושר בכל מצב. היא נולדה בבורשה שברומניה, שרדה שואה איומה וזוועות שאני לא יכולה אפילו לדמיין - היא סירבה לספר ואמרה שמה שהיה "שם" נשאר "שם". 
היא שרדה ביחד עם אחותה, וביחד הגיעו לקפריסין שם פגשה את סבי, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנה, והתאהבה בו. החתונה נערכה בקפריסין. אחותה בחרה לנסוע לאמריקה, אבל סבתא אמרה שהיא רוצה לגור רק בארץ ישראל, במקום שיהודים צריכים להיות.

היא הגיעה לארץ ב-48 עם סבא, וביחד קבעו את ביתם בבני ברק. סבא עבד בתחנת קמח וסבתא גידלה את הילדים. ארבעה ילדים נולדו להם, וכשהבן הרביעי נולד, המצב הכלכלי היה קשה, ואחותה - שלא היו לה ילדים - ניסתה לשכנע את סבתי לתת לה את התינוק, כי להם יש הרבה כסף, ובאמריקה יהיו לו חיים טובים יותר, השכלה טובה, בגדים טובים וכל מה שרק יחפוץ. 

כשהילד היה בן 4 סבתי נכנעה למכבש השכנועים שאחותה הטיחה בה מזה שנים, ונסעה לביקור עם הילד. כעבור חודשיים חזרה בלעדיו.

אמי – שהייתה אז בת 10 – ואחיה, היו שבורים, וסירבו לדבר אתה תקופה ארוכה. אמי חשבה שזאת אשמתה, כי כמה חודשים לפני, בזמן ששטפה את הבית וגם שמרה על האח הקטן, הוא שפך לה את דלי המים, אז היא שמה אותו בתוך ארון הכביסה כדי שהוא לא יסתובב לה בבית בזמן שהיא שוטפת, וכשסבתי חזרה מקניות היא כעסה עליה נורא... 

הם שמרו על קשר עם האח מאמריקה, דיברו אתו רק ביידיש - כי עברית הוא לא ידע, ומה להם ולאנגלית. 
אני זוכרת כילדה, שכשהדוד מאמריקה היה בא לביקור, זה היה כמו יום חג. 
בבר מצווה של אחי, אותו דוד, מאיר, לא גילה לאמי שהוא בא לארץ, ושעתיים לפני שבת הוא פשוט דפק בדלת ביתנו. היא צרחה כמו משוגעת, התנפלה עליו בנשיקות וחיבוקים. היה בכי גדול של התרגשות. לא הבנתי למה לו יש שם משפחה שונה משאר הדודים שלי, אבל חוץ מזה הוא היה דוד לכל דבר. הדוד השווה מאמריקה, שמביא מתנות שוות שאין בארץ. 
את דודה של אמי אף פעם לא פגשתי. מסיפורים שמעתי רק שהיא הייתה אישה קשה, אבל אהבה את מאיר והקדישה לו את כל חייה. 
הוא קרא לדודה מאמי, ולסבתא שלי היה קורא אמא. הפגישות שלהם - מהעיניים שלי - היו מאופיינות בהתרגשות רבה מצד סבתא, וניכור מצד מאיר. לדעתי הוא לא סלח לה מעולם, וגם היא לא סלחה לעצמה עד יום מותה. 
כשהייתי בת 16 למדתי במגמת תקשורת, וניסיתי לעשות סרט דוקומנטרי על כל הסיפור, אבל סבתא, מאיר, אמי ודודי - לא הסכימו לשתף פעולה. הפצע עדיין דימם. 

לאחר שנתנה את מאיר לאחותה, סבתי מצאה עבודה בתור הטבחית של ישיבת סלובודקה, שם האכילה מאות בחורים רעבים. היא הייתה בשלנית מצוינת והייתה לה חכמת חיים. בפעמים שאוכל היה במשורה, היא למדה איך להוסיף תפוחי אדמה והרבה בצל לעיסה של הקציצות, כי בשר היה יקר, ואיך להוסיף קורנפלור לרוטב כדי להשתמש בפחות רסק עגבניות. כרוב שהיה כבר "עייף" הפך לכרוב ממולא נהדר, ושאריות לא היו הולכות לפח אלא הופכות לאוכל אחר וטעים. 

רצה הגורל וגם אני היום בתפקיד של מבשלת, מכינה כל יום אוכל לילדים רכים באהבה ובחיוך כמוה. ביום של הקציצות היא תמיד עולה לנגד עיניי. בזמן גלגול הקציצות, מלאכה שלוקחת כחצי שעה במטבח מוסדי, אני חושבת עליה. יש לנו ידיים דומות, וגם באופי אני רואה קווים מקבילים. חושבת על כמה החיים שלה היו לא קלים, וכמה היא הייתה אישה חזקה וטובת לב, אף פעם לא ראיתי אותה כועסת או מרימה את הקול. אני מצטערת נורא שכל הזכרונות שיש לי ממנה הם בעיניים של ילדה, כי האלצהיימר היא מחלה נוראית שמוחקת את האדם לאט לאט. כמה הייתי נותנת בשביל לשבת איתה היום לכוס קפה, לדבר איתה ולהחליף איתה מתכונים. כי לטעם של הקציצות שלה לא הצלחתי אף פעם להגיע.


קציצות בשר:
חצי קילו בשר טחון 
1 בצל קצוץ 
1 קישוא מגורד 
2 שיני שום 
חצי כוס פירורי לחם 
כפית מלח 
1 ביצה 
כף פפריקה
חצי כפית בהרט 

מערבבים בידיים עד לעיסה אחידה, ונותנים לעיסה לנוח. בינתיים מכינים רוטב אדום מתקתק שילדים מתים עליו:

רוטב:
שליש כוס שמן 
2 רסק עגבניות של 200 גרם 
כף פפריקה 
כף מלח 
2 כפות סוכר 
2 כפות גדושות קורנפלור 
3 כוסות מים 

מחממים סיר עם השמן, שמים את הרסק ובוחשים מהר.
מוסיפים את הסוכר, המלח והפפריקה, ובוחשים עד שהשמן נבלע ברסק. ואז מוסיפים תוך כדי בחישה את המים. נותנים לזה לרתוח. 
בכלי נפרד שמים את הקורנפלור ומוסיפים לו חצי כוס מים ובוחשים מהר כדי שלא יהיו גושים. 
כשהרוטב רותח מוסיפים את הקורנפלור עם המים לאט ובוחשים. כשהרוטב רותח שוב מוסיפים את הקציצות. מנערים את הסיר, מנמיכים את האש ונותנים להתבשל חצי שעה - 45 דקות.
בתאבון.