לכל איש יש שם. וקצב 

כבר תקופה שאני יוצאת עם ב'. האמת היא שקוראים לו א' אבל אני מעדיפה להשאיר אותו בעילום שם, אז נקרא לו ב'. 
יש לו קול שובה, צחוק ממיס, כתפיים רחבות, וזריזות שאין לתאר. כשהוא מזהה עכביש ברדיוס שלו, תוך מאית השנייה תמצאו אותו מתנדנד על כבל המנורה שמשתלשל מהתקרה. גבר לטעמי.
ככה אנחנו יוצאים לנו בנחת ובטוב. מכירים, מתנגשים, מחבבים, רבים, קצת אוהבים, קצת מתעצבנים, ובעיקר לומדים. 
הכל, אבל בקצב שלנו. 


ופתאום:
נו מה קורה? מתי? אתם מדברים על זה? אתם רציניים? למה אתם מורחים? רק אני שומעת את השעון הביולוגי שלך מתקתק? אז למה למרוח זמן? את באמת אוהבת אותו? אולי הוא לא באמת אוהב אותך? לא חבל על הזמן? למי מחכים? לְמָה מחכים? לָמָּה מחכים? מה הצפי? מה זה 'לא בשלה לחתונה'? על מי אתם עובדים? את רוצה ילדים משלך? לא, לא ילדים במחלקות אבדות ומציאות בספארי! למה את מתחמקת? ממה את מתחמקת? את מפחדת? בעיית התחייבות? יכול להיות שזה לא הוא? קיבלת רגליים קרות, אה?


את כל זה ועוד, שמעתי מאנשים קרובים לי מאד, יקרים לי מאד. אנשים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות. ברור לי שהכוונה טובה, אבל מה קורה לכם רבותיי? התחרפנתם?
הלוואי והיה לכם מושג כמה לחץ פיזי מתון שכזה יכול להיות מסוכן. הוא ערער אותי מול עצמי, הוא טלטל את היציבות והבסיס שאני וב' בונים בינינו, הוא פגע באמון שלי בקרובים שלי.
ובבקשה אל תנסו לקשקש לי על שאני צריכה לבדוק מה קורה אצלי אם התערערתי בעקבות זה. אחרי שנים של עבודה על עצמי, עבודה שממשיכה עד היום, אני יודעת מי ומה אני. אבל אחרי מתקפה שכזו ועוד מהקרובים לי, הייתי חייבת לעצור, לבדוק שהמצפן שלי עובד, ולחזור לסמוך על עצמי.
אני יודעת שהכל נעשה מאהבה גדולה, מכוונה טובה ומדאגה טהורה, אבל זה היה בעיקר פוצע וסודק, והכי גרוע, מיותר לחלוטין.  
 


זלדה כתבה "לכל איש יש שם", ואני קובעת ש"לכל איש יש קֶצֶב". 
עד שאני לא שלמה עם משהו, המשהו הזה לא יהיה שלם איתי.
אחת הדוגמאות הצורבות בחיי היא הפסיכומטרי. מיד אחרי השחרור מהצבא, דחפו שאלך ללמוד. הלימודים דיברו אליי כמו שחייה לילית משותפת עם תנינים. אבל לחצו ולחצו, ואני נשברתי ונרשמתי לפסיכומטרי, קורס תמים שהפך עבורי לטראומה אמיתית. הוצאתי ציון של 489, כאשר הממוצע הארצי עמד אז על 530. אני לא אשאיר אתכם במתח לגבי מה הציון הזה עשה לי: קירקע לי את הנשמה, החריב לי את הדימוי העצמי, וקבר לי את החלומות. 
ידעתי שלא למדתי, ידעתי שלא השקעתי, ידעתי שנרשמתי רק כדי שיעזבו אותי בשקט, ועדיין הייתי בטוחה שאני דפוקה ומטומטמת, מפגרת בלי פוטנציאל ובלי עתיד.
לקח לי שנים להבין שאני לא באמת דפוקה, ולא באמת מטומטמת, רק מישהי שעשתה משהו בזמן ובקצב שלא מתאים לה.   

הקב"ה ברא אותנו שונים, ואת חלקנו אף משונים. לכל אחד יש את השם שלו, החן שלו, הטמפרמנט שלו, הצבע שלו, האיכויות שלו והרגישויות שלו. 
האבן-עזרא כתב "שבעים פנים לתורה", והוא הרי מקצוען אמיתי, למרות שביננו בתקופת הבגרות בתנ"ך פחות הערכתי אותו. אז למה לתורה יש שבעים פנים וזה סבבה לכולכם, אבל קצב לחתונה צריך להיות מסויים? מי קבע? אגב, מה ראב"ע אומר על זה? ולמה אין לגיטמציה לקצב שלי? אז מה אם אני איטית, אני יסודית!
ואם אני עדיין לא מרגישה בשלה לחתונה, אז אני לא בשלה לחתונה!!!
לחץ חתונה זה טרנדי ומגניב, בעיקר לאלו הצופים בה מבחוץ. הבנתי. אבל אם אתם רוצים הזמנה, תתחילו דיאטה. זה יותר אפקטיבי. 
ט.ל.ח  

ועל הדרך, תעשו לי טובה ושחררו את השעון הביולוגי שלי. 
דבר ראשון: הוא שלי, לא שלכם. 
דבר שני, אני רוצה להרגיע את כולם: כמו בעליו, גם הוא בטח מאחר, ולא באלגנטיות.