סביב הכאב

מה שונה במה זו מכל במה אחרת? הרי בלוגים למכביר יש ברשת: על אוכל, על חינוך ילדים, על שימוש במחשבים. וכל בלוג מתעסק במה שייחודי לו. גם בלוגים ששייכים לקבוצת ייחוס מסויימת יש לא מעט: כאלה שמתרכזים בנשים על שלל הנושאים שמעניינים לדעת הכותבות והכותבים דווקא נשים, כאלה שמיועדים לאנשי טיול ואהבת הארץ או חוצה לה ועוד. ואנו? מתנחלות אנחנו. ועדיין – כמה זה מעסיק את הכתיבה שלנו? כמה זה מעסיק את הקוראות והקוראים שלנו?
כי הבלוג שלנו בא לתאר את חיי היום יום. וכנשים, רעיות, אמהות, קרייריסטיות, חברות וכו' שלל נושאים מעסיקים אותנו בדיוק כמו אשה או גבר אחר במדינה – יש מי שתכתוב על פוריות, יש מי שתכתוב על בילויים משפחתיים, יש מי שתכתוב על הבחירה בקריירה ויש מי שתכתוב על פמיניזם או כלכלה או רווקות. כאלה אנחנו – מגוונות. חיות. אז מה בכל זאת מייחד אותנו?
"מי מוכנה לכתוב משהו על הפיגוע?" שואלת אחת הכותבות בקבוצה המשותפת. וכי מה עוד אפשר לכתוב? הרי את מה שהיה לכתוב כבר כתבנו וכתבנו שוב ובכינו וניסינו להישמע ושוב נשמענו בעיקר על ידי עצמנו או עצמנו אחרות שגם הן מתנחלות. 
כתבנו על הפחד. על האיום לנסוע בכבישים, לנעול את הדלת בעיקר מבפנים, ללכת בחשש בחשיכה ולהסתובב בבהלה כאשר מישהו רץ אחרינו בסופר הקרוב. 
כתבנו על הכאב. על הכאב בלאבד חבר בגיל 17 או שכנה בגיל 30. על ההיכרות מקרוב עם הורים שכולים, אלמנות ויתומים. על ההבנה של מהו טרור שמחלחלת דרך נימי הכאב הצורמים ביותר אל הלב החשוף שממאן לקבל ולהאמין אך שותת דם.
כתבנו על התסכול. אוהו, כמה כתבנו. התסכול של לראות מחדלים מול העיניים ואזלת יד כללית. על לראות שוטר שמחפש מתחת לפנס את המכונית אותה הוא יעצור אך מתעלם משלל רוצחים שנוסעים באופן חופשי בכבישים עוקפים בפראות משאיות ואוטובוסים ומסכנים הורה וילד. על לראות חיילים שידיהם כבולות ונשקם נצור מול אויב שלא מהסס לפתוח באש על מה שמזדמן או לשחוט את הקרוב ביותר שנקלע אליו. כתבנו על התסכול ועוד נשוב ונכתוב עד שאולי יום אחד מישהו ישמע. 
אז מה יש לכתוב? כבר כתבנו הכל. כבר כאבנו הכל. ועדיין, גבר בשיא שנות חייו. אשה יפהפייה מביטה דרך עיניים מלאות רגש. ואי אפשר להסתכל על התמונות האלה ולא להרגיש שוב את הכאב בעצם הזאת של המתנחלים. 
כי חברים רבים לי ברשת. מעטים מהם כתבו היום על הרצח. מעטים שבמעטים מביניהם לא היו כאלה שאפשר לקרוא להם חברים לנשק. חברים לדרך. חברים להבנה של מהו טרור קרוב. 
קבוצות שיוך רבות לי. אני דתייה וימנית, אשה ואמא, לומדת תורה ופמיניסטית וקבוצות אלה פעילות במהלך היום יום שלי. ועדיין, כאשר מאורע כזה מתעקש להתפרץ מבין שעות השגרה הראשונות של החודש האחרון, אני מתנחלת. קודם כל מתנחלת. כזו שיודעת בדיוק היכן אירע הפיגוע. כזו שמדמיינת שוב ושוב את מה שקרה מבפנים. כזו שרואה בעיני רוחה את מאות הפועלים המגיעים מדי יום לעבודתם במפעלי התעשייה ומנסה לדמיין בכוח את האחד שהחליט היום לגדוע חיים. להרוס משפחות ולזרוע שוב מוות בשדותינו. ואני לא יכולה שלא לחוש שוב את הפחד והכאב והתסכול אבל מעל הכל את הקרבה. הקרבה למה שאירע. 
אני לא יודעת איך אפשר לחוש כאב מרחוק. יודעת שפן מסויים של כאב וודאי ניתן. כולנו עוקבים בדאגה אחרי השריפות בדרום, כולנו מאזינים דרוכים לחדשות לשמע פצמ"רים או טילים בדרום או בצפון. ועדיין, לא דומה הדאגה מרחוק להיכרות עם מישהו שיושב שם וחווה את הדברים על בשרו. 
אנשים אחים אנחנו, אבל אם זה לא אחים בדם אז לפעמים קשה להזדהות מרחוק, אלא רק עם המוכר והידוע. אז אני מבקשת מכם, היו אחים שלנו. היו מתנחלים עמנו. נהיה כולנו משפחה של הנרצחים ונתאחד כולנו סביב כאב כדי שנוכל להתאחד יחד גם מול שמחות. כאבו עמנו, פחדו עמנו, תכעסו עמנו. אנשים אחים אנחנו.