שנת בחירה חופשית

כבר ממש קר בערב. סתיו שומרוני נהדר.
לא קריר. קר. כזה שמצריך סוודר ושמיכה חמה.
אני מתיישבת מול המחשב לסיכום שנה, בין ראש השנה ובין יום הכיפורים. ואין לי קצה חוט, קרה כל כך הרבה ויש עוד כל כך הרבה שעומד להתרחש, ואני נוטשת את הכתיבה ומתכרבלת בשמיכה עם התה שבעלי דאג להכין, כזה טרי מעלים מהגינה, כמו שאני אוהבת. כבר לילה. האיש שלי תיכף נוסע ללוויה של ארי פולד הי"ד ואני נשארת פה עם מלאן מחשבות שמרוקנות אותי. ואז מופיע הלאכלום...

תמונת דגלים

וכרגיל ברגעים כאלה של כלום, אני בוהה במסך של הנייד, גוללת עוד ועוד תמונות ופוסטים וסרטונים ולרגע נעצרת על סרטון של אליפות משהו בהתעמלות קרקע. לינוי אשרם, הפרצוף מוכר, בטח מפוסטים אחרים, השם עולה לי פה בפעם הראשונה. היא מבצעת תרגיל חישוק מושלם, מחייכת מאוזן לאוזן, ייצוגית, מהממת מקצה לקצה. אני קוראת עליה קצת בגוגל, היא מרתקת. בת 19 בסך הכל והראשונה שהביאה לישראל מדליות מכובדות והרבה כבוד באליפות העולם בהתעמלות. מולטיטאסקרית אמיתית בדרך לכרטיס לאולימפיאדת טוקיו.
מתחשק לי להתקשר אליה ולשאול איך היא עושה את זה, איך היא מצליחה להיות כל כך ממוקדת ומחייכת באותו זמן ואיך מגיעים להצטיינות כזו במציאות שבה אנחנו כל כך מפוזרים ומרובי משימות.
ואני חושבת על העשרים שנים האחרונות, של חיי הבוגרים. אלו חלומות היו לי וכמה מהם זכיתי להגשים ואיזה מחיר שילמתי על כל אחד מהם, כי תמיד יש מחיר.
אז לפני עשרים שנה וחודש התחתנתי. ראש חודש אלול, על הדשא במושב, עם מי שהיה חבר שלי מכיתה י"א, בן כיתה שהערצתי. וזה היה הכי טבעי שנתחתן. ואז נולדו ילדים, וזה לא היה קל כי הוא היה בצבא אבל זה הרגיש כמו הגשמת חלום, כי ככה כולם אמרו. איזה יופי, מקימים משפחה אידיאליסטית, וכמה אתם יפים ומוצלחים. והחלומות שלי קיבלו גוונים חדשים בתוך מרוץ החיים. ולא הרגשתי החמצה שאני כבר לא רוקדת או מציירת או כותבת שירים. וכבר שכחתי כמה אני אוהבת לרקוד וכמה אני שונאת לבשל. ופתאום לנקות את המטבח במקביל לכביסה היתה פסגת השאיפות שלי. ולשרוד את החופש הגדול בלי להתפרק היה אליפות העולם. 
אבל, לקב"ה יש דרך מעניינת להעיר אותנו כשאנחנו לא עושים את זה לבד... והייתי צריכה לאבד את כל מה שבניתי כדי למצוא את הדרך מחדש, כדי לחזור לחלום באמת, כדי למצוא את עצמי, כדי להתחיל לבחור ולא רק להתגלגל.
נכון, תמיד הייתי בוועדת חינוך ואפילו הקמתי עסק קטן, אבל זה כנראה לא היה מספיק.
אז "לא משחקים ושברו את הכלים" נפל עלי. והייתי צריכה לבנות הכל מהתחלה.
אחרי שנים ארוכות לבד, התחתנתי שוב, על דשא יותר יפה, עם איש יותר ראוי ועם אהבה בהירה ומודעת כלפי גם עצמי. ושוב הרשיתי לעצמי לחלום, ולקחתי משרה בכירה ומיוחדת בארגון גדול שנתן גב לחלומות שלי. וכשהארגון התחיל להעיק וסיימתי פרוייקט שהיה חלום, אז חזרתי לעסק שחיכה לי בזרועות פתוחות ונלהבות. 
יצרתי לוח זמנים חדש והחלתי שוב לסנן חלומות, ביחד ולחוד. הבנתי שמולטיטאסקינג יישאר מנת חלקי עד עולם, אבל זכותי לתעדף. ונשמתי. והורדתי הילוך איפה שהיה פחות מועיל והתארגנתי טוב יותר על מה שהיה משמח. ובימים שלא העברתי הרצאות, כתבתי עוד כמה מילים בספר שחלמתי להוציא, ובימים שהילדים היו צריכים אותי יכולתי להיות שם בשבילם.
ובין לבין גיליתי שכיף לי לקבל לקוחות פרטיים בבית שלי למרות שאני גרה ב"חור", אז פשוט יצאתי במבצע של חצי מחיר למי שמגיע עד אלי, וראה זה פלא, הימים שהקצבתי למבצע התמלאו ואנשים מקרוב ומרחוק הגיעו (מי היה מאמין שזוג זרים שגרים דרומית לבאר שבע, יעשו את כל הדרך לשומרון כדי לפגוש אותי, או שזוג חרדים מבני ברק יהיו מוכנים לצאת מאזור המרכז אל הפריפריה הרעיונית), ואני שוקלת להפוך את זה להרגל ולהימנע מנהיגה ארוכה החוצה. 
ובין לבין, גיליתי שיש לי עוד המון חלומות ופתחתי מחברת חדשה ורשמתי את כולם מתוך ידיעה שלא את כולם אגשים בקרוב, ושמותר להם להשתנות עם הזמן, אבל אסור לי לשכוח את עצמי. ואין יותר "לא נעים" או "חייבת" או "ככה נהוג" – זה רק אני מול בורא עולם, הזמן לא חוזר ואני לא נהיית צעירה יותר... והפרמטרים שבהם אני מודדת הצלחה נראים אחרת לגמרי מאשר בגיל 20... ויש לי משפחה נפלאה שחשוב להקדיש לה זמן ומחשבה ואנרגיה...
תמונה לינוי אשראם

ושוב אני חוזרת לסרטון של לינוי ומתפעלת. ויודעת שהיא עבדה קשה. מאוד. ועדיין עובדת. ואני מקווה בשבילה שהמחירים משתלמים ושהבחירה החופשית שלה בלבד. ואיזה כיף שדווקא אותה פגשתי הערב בשיטוטיי הסתמיים, כי היא חידדה לי את מהות החלומות שלי לשנה הקרובה ואת הגמישות שתידרש כדי להגשים את כולם ביחד בקרב-רב מגוון ומולטי משימתי, אבל עוד יותר היא חידדה לי שבניגוד אליה, שהיא נמצאת באור הזרקורים ונמדדת על פי מדדים מדויקים של אנשים זרים שהכתיבו אותם, לי יש את הפריווילגיה להציב לעצמי את המדדים ולהיות סלחנית לגבי התוצאות כשהמחיר נדמה לי כגבוה מדי, בכל נקודת זמן שאבחר...
ועם התובנה הזו אני יכולה לסיים את השנה ברוגע ולפתוח את השנה החדשה בהתרגשות.
וכל השאר לא בידיים שלי... גמר חתימה טובה.