זקיק של רוחניות

שקיעה

נכנס אלול, והופ - פתאום צריך להתעורר.ולי, אחת שברשימת תחביביה כתוב "לישון", להתעורר זה אחד הדברים הקשים שיש. אבל כפי שאבא שלי אומר - בחיים לא עושים רק מה שרוצים.

להתעורר. האמת היא שכבר שבועיים אני מנערת את עצמי להתעוררות מסיבית. מידי פעם פוקחת עין ושוקעת שוב בתרדמת נפשית עמוקה. יאלללה. קומי כבר. הזמן שלך מוגבל, אני גוערת בעצמי, אבל משהו בפנים כאילו נהיה קצת אדיש או סתם עייף.

איפה כל הרוחניות שעטפה אותי בכל צעד שעשיתי כשהייתי בת 16, או 17, או 20? לאיפה זה נעלם? איפה הכוח שסחף אותי לסליחות בכותל באמצע הלילה אחרי שעות של הדרכה על הרגליים? איפה הפרפרים שהרגשתי בכל פעם שהייתי חושבת על יום הדין ועל חשבון נפש?

לפעמים אני אוהבת לתרץ את המצב בשגרה השוחקת ובעומס, ולכן גם במקרה הזה אני שוקלת להכניס אותם לתמונה. זה הלחץ שעשה אותי כזאת פרקטית ולא רוחנית. אין לי הסבר אחר לזה.

לעתים אני מרגישה פרץ של שמחה רוחנית כזאת, כמעט ברסלבית. בריזת אוויר ושקיעה, נוף הרים עוצר נשימה, צליל שמושך את הלב, והופ משהו בפנים קצת רוטט ונפתח.

נפתח ונסגר חזרה, ואני חוזרת להיות רדומה ומאובנת.

השנה, בראש חודש אלול, באה אלינו אורחת מיוחדת ביותר. היא נכנסה דרך החלון שבחדר הילדים, התיישבה על התריסים הפתוחים, ולא התביישה לקבוע עובדות בשטח. זיקית באורך של 40 ס"מ עם אופי חזק ואחיזת עלים איתנה. קראנו לה סימי.

סימי, שקלטה בחושיה המחודדים שמדובר בבית עם אישה במצב רוחני ירוד, החליטה לעודד אותי בביקורים קבועים, שהרי אין כמו העלאת רוחניות על ידי ביקורי זיקיות.

היא היתה יורדת מהעץ שלה ישירות אל החלון, מתיישבת על התריס, ומחכה שמישהו יגיד לה שלום. הילדים התרגלו לסימי והקפידו לסגור את הזכוכית פן תחליט לעשות צעד נוסף לקראת מיסוד היחסים.

וכך מצאתי את עצמי חולקת את חלוני עם זיקית ירוקה ממשפחת הזוחלים.

זיקית

אני? זוחלים? איכסה.

אם היו אומרים לי לפני עשר שנים, כשהייתי עוד צעירה ורוחנית, שאאפשר לזיקית להיכנס אליי הביתה באופן תדיר, הייתי צוחקת צחוק ענק. אבל כנראה שהשגרה השוחקת והעומס עשו את עבודתם גם כאן, וכיום לא מפריעה לי העובדה שיש זיקית בחלון. אני רואה בה את הטבע בהתגלמותו שנכנס אליי הביתה ומוצא בו הגנה ומחסה מהשמש הקופחת.

למרות שאני מזהה סימני התקרבות מצדה של סימי, עדיין היא חשדנית, וברגע שיש סכנה היא מיד בורחת חזרה לעץ. היא לא סומכת על אף אחד, הזיקית הזאת. רק על הקב"ה שברא אותה עם היכולת המופלאה להיבלע ברקע ולהחליף את צבעה לכל גוון שרק תרצה. 

הגיעה אליי זיקית רוחנית. או שבעצם כל הזיקיות הן כאלה רוחניות? אולי כל הזוחלים? או שמדובר בכל החיות בכלל?

סביר להניח שכן. שהרי בלי דעת אין מה להתבלבל. לכל כבשה ועז תועה ברור מי ברא את העולם ומול מי הם עומדים לדין וחשבון.

פתאום אני מתחילה קצת לקנא ביכולת הזאת. במשהו שהיה לי פעם ונהרס דווקא בגלל הזכות לדעת ולהבין. חיבור ראשוני ופשוט כמו החיבור של חבל הטבור הלך לאיבוד בגלל השגרה והלחץ. האם ניתן להחזירו? האם ניתן לעורר את מה שנשכח?

השנה כל תפילותיי רק לדבר הזה - להיות מחוברת. להיות מחוברת לעצמי וליכולות שאתן נבראתי. להיות מחוברת לביתי, לאישי ולילדיי. להיות מחוברת לקב"ה שברא אותי וטמן בי את היכולות שיקחו אותי הכי גבוה שאפשר.

פשוט להיות מחוברת ולהתעורר.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם