עכשיו תורי

עכשיו תורי!

כך הודעתי לבעלי אחרי שחזר מטיול שורשים עם המשפחה שלו בחו"ל.

בבקשה, הוא אמר. לאן את נוסעת?

לא, לא באמת... התכוונתי שאני רוצה גם קצת חופש, לא באמת התכוונתי שאני אסע לאנשהו... לאן אני אסע?

למה לא, תצאי, לאן את רוצה?

רוצה? לא יודעת. מה זה חופש לבד?

בעלי הצדיק דרבן אותי לנסוע. וגם כשהפחד היה שם, וחשבתי לוותר, בעלי פשוט גרש אותי מהבית. יאללה לכי, לא צריך אותך פה...

ארזתי תיק ונסעתי.

יצאתי ליומיים מסע אל עצמי, בלי לדעת לאן אני בדיוק הולכת, ומה אני הולכת לעשות.

המטרה הייתה לחפש, לברר ולעשות מה שטוב לי, לשחרר את מה שצריך, את מה שנכון וראוי.

זה לא היה קל... לעשות מה שבא לי, מה שכיף לי? מה אני בכלל אוהבת לעשות לבד עם עצמי? במשך יומיים?? יש לי בכלל משמעות כשאני סתם אני עם עצמי, לא בתור אמא, אשה של, מטפלת רגשית, אחות, בת, חברה, סתם אני? מה עושים שם??

וגם מה זה ליהנות סתם?

להתחבר לרצון שלי ולעשות מה שנכון לי, אני מבינה.. אבל צריך שיהיה משמעותי. מה זה לעשות סתם מה שכיף? זה בסדר בכלל??

עם השאלות האלה יצאתי לדרך.

רבקה יונית לביא

עצרתי בדרך לשירותים בקניון קטן וראיתי שמלה יפה במחיר סוף עונה, והתחשק לי לקנות אותה. לחשתי לעצמי, מותר לך, תיהני, תתחדשי, זה בסדר. קניתי, וגם מטפחת כמובן. המשכתי לעיר וקניתי לי כל מיני דברים קטנים וכיפיים, וכל הזמן המשכתי ללחוש לעצמי, תיהני, מותר לך.

למדתי שאשה צריכה להתחבר לרצון שלה כדי להיות מחוברת לרצון ה' (שעשני כרצונו).

כשטוב לה, היא מרגישה שיש לה כוחות, ואז היא בפשטות מיטיבה לאחרים, היא עושה את הכי טוב.

אבל להתחבר לרצון, זה לא רק לרצון הפנימי העמוק... אלא גם לרצון הפשוט, מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב, למה הגוף שלי זקוק, להקשיב לתחושות, לרגשות, ולתת להם מקום.

זה לא סתם נמצא שם עכשיו, זה רצון קדוש, שה' שם בתוכי עכשיו כדי שאקשיב לזה ואעשה לזה מקום.

ונכון, זה לא תמיד קל להקשיב לזה וללכת עם זה, זה אפילו מפחיד.. אבל זה אמיתי וכדאי.

הגעתי למצפה מקסים עם נוף מהמם. הייתי לבד. שאלתי את עצמי, מה בא לך עכשיו?

נוף למדבר יהודה

מה, באמת אני חשובה? מה, באמת אני יכולה לעשות מה שבא לי? מה שאני רוצה?

אני לא צריכה לחזור הביתה?! אף אחד לא מחכה לי? אף אחד לא תלוי בי?

הקיום שלי, המשמעות שלי - לא תלויה באף אחד, בשום דבר?! אני פשוט טובה איך שאני? ממש כך...?

התרגשתי מאוד. זה היה חידוש בעייני. פתאום הרגשתי שחרור גדול, כאילו נפתח לי פתח חדש - היכולת להיות פה ועכשיו, רק להיות, רק להרגיש את עצמי, ושם להיות, אני וה'.

לא צריך למהר ולהספיק, רק ליהנות מהעכשיו. את כל השאר, ה' יתברך יסדר!

נסעתי לאחותי. ישנתי בדירה קטנה נפרדת שיש לה על הגג של הבית, נוף למדבר יהודה. 

היה כיף, היה שקט, היה מרחב.

הלכתי לישון בלי לשים שעון מעורר (מותר לעשות את זה?).

התעוררתי בסביבות שבע. הקול הראשון אמר, כדאי לך לקום שתספיקי... וישר אחריו אמר קול אחר, את לא צריכה להספיק כלום! רק לעשות מה שכיף לך! את רוצה לישון עוד? את יכולה...

המשכתי לישון. בתשע התעוררתי, זה היה הכי הרבה שהצלחתי :)

הרגשתי עדיין את המתח בתוכי, את הצורך להספיק.

להספיק את מה? שאלתי.

את הזמן שלי, את המרחב שלי, עוד מעט זה ייגמר, ייקחו לי אותו... אני אצטרך לחזור לילדים, למשימות.

לא, אמרתי לעצמי. את לא חייבת כלום, ושום דבר לא הולך להיגמר לך.

את הכי חשובה! ה' שם לך עכשיו כתר על הראש, ואומר לך שאת המלכה, את יקרה וחשובה וגם הרצון שלך, התחושות שלך, הגוף שלך והרגשות שלך.

את לא צריכה לשמור על הזמן שלך, על המרחב שלך, על הגבול שלך, את לא צריכה לעמוד על המשמר...

רק להיות קשובה, איפה עובר הגבול בינך לבין הילדים. מאיפה הם נגמרים ואת מתחילה? שם את יכולה להגיד להם לא, והם ימצאו את הכוחות בתוכם להתמודד. ובמקום שתגידי כן, תהיי באמת שם, נוכחת, אוהבת, נותנת. לא תצטרכי להיות על המשמר, במלחמה פנימית.

הוצאתי קנווסים וצבעים שהבאתי אתי, וציירתי את המדבר. 

רבקה יונית לביא עם ציור המדבר שציירה

את השקט בתוכי.

מה עכשיו? תסעי לים, תיהני. 

נשמע מעניין, אבל משהו בפנים מתנגד. לא כל כך בא לי. אז מה כן?

בא לי לקרוא ספר.

אז תקראי.

אבל חבל על הזמן... ספר אני יכולה לקרוא בבית. 

לא חבל על כלום, ולא צריך לשמור את הספר לבית, ולא לשמור את הזמן או את הכוח למשהו אחר. לא לשמור. לעשות מה שטוב לך עכשיו, בלי דאגות, בלי חשבונות, של זמן, של מקום, של כוח. 

ה' ייתן לך מה שתצטרכי, מתי שתצטרכי, לא שומרים! 

איזה שחרור...

נפרדתי מאחותי המהממת שפינקה אותי, קיבלה אותי, ונתנה לי את החופש והשקט שלי.

החלטתי שבא לי לנסוע למעיין בדרך הביתה. שמתי ווייז ונסעתי. הדרך היתה מעניינת, מסקרנת, לאן אני אגיע?

מעיין

הגעתי, היה מגודר וסגור לשיפוצים. טוב, ניסע למעיין אחר. התחיל להיות מאוחר. אבל אני לא צריכה להספיק, רק ליהנות.

נסעתי, והיה שם עמוס. התחלתי לשמוע את הקולות, אוף, בשביל מה בזבזתי את הזמן בחיפושים, זה לא מה שהתכוונתי.

רגע, הגעת עד לפה, הדרך הייתה נחמדה, מעניינת, מסקרנת, מי קבע שזאת המטרה? אפשר תמיד לשנות את היעד, וחוץ מזה, העיקר היא ההנאה שבדרך. 

עכשיו תבדקי מה בא לך. 

את לא חייבת כלום.

תמשיכי ליהנות בדרך.

ראיתי עצי תאנים רחוקים יותר, נסעתי לשם, קטפתי, אכלתי, נהניתי מהרגע, ממה שה' שולח לי עכשיו. מי אמר שצריך להגיע?

סוף מסע.

חזרתי הביתה מלאה בתובנות, בכוחות, ובעיקר קרובה יותר לעצמי, לתחושות שלי, לרצונות שלי. 

רגועה יותר, רפויה יותר, שמחה יותר במה שיש לי עכשיו.

תודה לבעלי על הדחיפה והתמיכה. תודה לילדים שלי על הסבלנות. לא קל לחיות עם אמא שיש לה כל מיני שגעונות, אבל זה מה שיש, אז כנראה זה הכי טוב להם ולי :)

תודה לריבונו של עולם, שמוביל ומלווה אותי לאורך כל הדרך, פותח לי שבילים חדשים בנפש ובחיים ומראה לי שהכל אפשרי, רק תפרשי כנפיים ותרשי לעצמך לעוף, אני אהיה שם בשביל לתפוס אותך, אם תצטרכי.

חודש אלול מדהים לכולנו, המלך בשדה, צאו לפגוש אותו, הוא מחכה לנו. 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם