הגיבורים האמיתיים של חג האוהבים

ט"ו באב הוא חג בעל שלוש שכבות פעילות:
השכבה הראשונה - הרווקים. היחידים שיש להם זמן, פניּוּת, חברים וכסף לחגוג.
השכבה השנייה - השדכנים. הרי בט"ו באב אם עשית שידוך, קיבלת ג'וקר ואתה מסודר מבחינת גן עדן. טיימינג מופלא ועולם הבא כולו, מובטח ושמור. ככה הבטיח הרב קופידון.
השכבה השלישית והנחותה - הנשואים. אלו שלא יכולים להרשות לעצמם לפגוע בשגרה הרומנטית של מתן ארוחת ערב, מקלחות, החתלות, השכבות, כביסה, הבאת מים לילד, תליית הכביסה מהבוקר, הבאת עוד מים לילד, נישנוש שאריות ארוחת הערב שהילדים השאירו, החזרת המטבח למראה של מטבח, צעקות לילד שנגמרו המים בברז, ונפילה חיננית על הספה בסלון במצב של צמח. תבחרו לבד מאיזה בית-חולים סיעודי.
 
מבחינתי, הערב הזה הוא הזדמנות מעולה לפנות לקהל השדכנים, הלא הם שכבת הסנדוויץ' של ט"ו באב. 
אז שדכנים יקרים, קבלו את פוסט ה'בבקשה, סליחה ותודה'. נשבעת שהוא נכתב בהמון רגש, הערכה ואהבה!
 
גרפיקה: אלינור רחימי
 
בבקשה...
בבקשה תבינו שיש משפטים שאין להם לגיטימציה. "את כזו יפה, איך עדיין רווקה?" ו-"אני מקווה שאת מודעת לגיל שלך, שלא יהיו ציפיות גבוהות, הא?" - הם שתי דוגמאות מעולות מתוך מאות אחרות, מעולות לא פחות.
בבקשה אל תשפטו אותנו על הבחירות שלנו בחיים, אל תסיקו מסקנות מצורת הלבוש שלנו, ממקומות העבודה שלנו, ומעולם התחביבים שיש או אין לנו. זה כמו להסתכל על 3.5 חלקים ולהבין כבר איך הפאזל נראה, למרות שהוא בכלל של 402 חלקים.
בבקשה אחרי שיחת בדיקת רקע ונתונים שלנו, שיחה שלא מביישת את מחלקת הגיוסים של השב"כ, תחשבו על מי יכול להתאים לנו. אחרי שיחה שכזו לא יכול להיות שעשר אצבעות בידיים ודופק פעיל יהוו פקטור קביל ולגיטימי לשידוך.
בבקשה תדעו שכל שיחה מכם מעורר אצלנו פרץ של אנרגיה, התרגשות ושמחה. לא משנה עד כמה נשחק אותה קוליים, רף הציפיות שלנו כבר נכנס לפעולה, אז בבקשה תוודאו שאתם חוזרים אלינו ומעדכנים אותנו לטוב ולטוב יותר. רק אל תשאירו אותנו באוויר. 
בבקשה תדעו שאתם מתעסקים בדיני נפשות, בנקודה שהיא סופר פגיעה וסופר רגישה שלנו. זה כמו ללכת לרופא שמבקש מכם להתפשט בפניו, ויש סיכוי שהוא אפילו לא הרופא שאתם זקוקים לו... אז בעדינות עלינו.
 
וסליחה,
סליחה שלפעמים אנחנו משגעים לכם את רַאבִּי ורַאבּוֹ.
סליחה שלפעמים אנחנו חיים בסרט.
סליחה שלפעמים אנחנו יותר גרועים ממה שהיינו בגיל ההתבגרות, ועושים לכם את המוות כאילו אתם ההורים שלנו.
סליחה שלפעמים אנחנו יותר מידי רגישים, פחות מידי ברורים, קצת נוירוטיים, לא סגורים על עצמנו, עסוקים בעצמנו, ובוכים על מר גורלנו.
סליחה שלפעמים למשימה הכי חשובה בחיים שלנו, אנחנו לא מוצאים טיפה של זמן.
סליחה שלפעמים אנחנו לא מצליחים להגיד לא, אז מתפתלים ומסתבכים סביב עצמנו ועל הדרך מטריפים ומשגעים אתכם.
 
ותודה!
תודה על חשיבה של שעות שיוצרת כיוונים ורעיונות.
תודה על דבקות במטרה גם אם היא לפעמים נראית לא ברת-חתונה.
תודה על הקשבה, קבלה והכלה.
תודה על רגעים בהם אתם מתאפקים, ועל רגעים בהם אתם לא נשברים.
תודה על ראיית האחר, ראיית הטוב, ועל שלקחתם על עצמכם חתיכת ג'וב.
תודה על דמיון מפותח, ועל התמודדות עם מצב שלא תמיד מפוכח.
תודה שאתם לא נותנים לציניות שלנו מקום וכוח של חַיּוּת.
תודה שעלינו אתם לא מוותרים, ולהשאיר אותנו לבד? היינו מתים.
 
קרדיט: הדס גמליאל
 
אז שדכן יקר,
מסמך זה נכתב בדם, יזע ודמעות, 
בעיקר בגלל דייטים מיותרים שהעלימו לנו מהחיים שעות. 
אנא אל תיפגע או תיעלב,
נסה להישאר מחויך ושלו,
למרות הקושי אותנו להבין, 
לשמוע, לקבל ולהכיל.
ואם זה מנחם אותך,
דע שגם לנו קשה עם עצמנו, 
לא רק לך.
 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם