לצום או לא לצום?

אני תמיד אוהבת את ירושלים. לא זוכרת מתי זה התחיל, אבל זו עובדה קיימת – נפשי קשורה בעיר הזאת. אולי זה התחיל בתיכון, כשהייתי נוסעת לשם להסתובב, בריקודגלים שהיה שיא השיאים של השנה ובלילות של הסיורים בעיר העתיקה. גם היום, ברגעים גנובים, אני מתענגת על אורה. כשאני מצליחה לשבת בבית קפה ירושלמי לעבוד אחרי פגישה או כשאני מגיעה לעיר קצת לפני הרצאה כדי להסתובב ברחובותיה, אני מרגישה את הקסם שלה.

כבר בעליות לירושלים הלב שלי מתרחב, כשהיא מתגלה קמעה קמעה בינות להרים. לפעמים היא מחניקה, תלוי באיזו שכונה ובאיזה יום, אבל תמיד תמיד היא מגוונת ומסעירה. החלום שלי הוא לגור בה. בעיר שמתחברת לה יחדיו כל יום מחדש, אבל גם קצת מתפרקת לחתיכות...

אני יושבת בשקט של מוצאי שבת קצת לא שגרתי, כולם הלכו לבית הכנסת למגילת איכה וקינות ולי קצת קשה. בחרתי להשאר ולכתוב ולחשוב וללמוד. בשנים האחרונות אני תוהה רבות על משמעות הצום בט' באב. יש יותר ויותר קולות שאומרים שירושלים כבר בנויה ואין צורך לקיים את המנהג הגלותי של "בכיה לדורות". לכאורה, יש בזה משהו. אבל שניה אחרי שהרהור כזה עובר בראשי, אני פותחת את החדשות ומגלה שעוד חייל נרצח על אדמת המולדת ומאוד ברור לי שירושלים עדיין חרבה. ובדיוק כמו שיש יום העצמאות שבו אנו מזכירים לעצמנו כמה התקדמנו ואיזו מדינה נפלאה בנינו פה בשבעים שנה – חייב להיות גם ט' באב שבו אנו מקוננים על כל מה שחסר. יום כזה שהוא כולו כאב. כאב לא מגיע סתם, הוא בא כדי שנסיק מסקנות ונרפא את החוליים כדי שבשנה הבאה לא נצטרך לכאוב. ואז עולה התסכול והכאב העוד יותר גדול על זה שאנחנו לא לומדים מטעויות. אנחנו לא מתקדמים. לפעמים נראה שאנחנו רק הולכים אחורה. העם מפולג, בוטה, שחיתות גואה וטיפשות נשפכת. ונדמה כאילו רק מלחמות מצליחות לאחד את השסעים. הייתי רוצה שאיחוד יגיע ממקום של טוהר, של קדושה, של מטרות נעלות ולא של כאב. וזה עוד יותר כואב, כי רוב האנשים סביבי הם באמת אנשים טובים וחכמים ויפים ושוחרי טוב. אז איך העולם ממשיך להשתגע?

רוב בימים עוברים על כולנו במין אדישות של שגרה, אנחנו עם למוד סבל וקצת התרגלנו להיות מוכים ופעם בשנה ביום חגיגי אחד לדעת מי אנחנו ולהתאחד מול הדגל. אבל מבפנים, אנחנו ריקים קצת כי סטארט אפ ניישן זה אחלה ופיתוח תרופות זה מעולה וגם משלחות חילוץ וצבא חזק, אבל בט' אני מתאבלת על ירושלים הסמלית, שהיא המרכז שלנו ושל העולם ולמרות התאטרון והרכבת הקלה, היא עדין חצויה ומפולגת ועצובה מאוד. כמו העם היושב בציון שקורע תחת הנטל. כי ירושלים זה לא רק התחדשות עירונית ומדרחוב מהמם, התפקיד שלה שמימי וגדול לאורך כל הדורות וממנה הושתת העולם (אבן השתייה). ולא העולם הפיזי הוא זה שמוקרן מירושלים, אלא העולם הרוחני, הגבוה, המוסרי. וברור לראות שהעולם אינו מוסרי וגם עם ישראל שקוע עד צוואר, ולכן אני אבלה היום. וזה לא סותר את העובדה שאני מאוד אוהבת את עם ישראל ואת ארץ ישראל וגם את מדינה ישראל, זה דווקא מתוך האהבה הזו שאני כואבת את הפוטנציאל שאינו ממומש עד הסוף. זה קצת כמו גלידה נמסה, אתה יודע עד כמה זה אמור להיות טעים ומתבאס שהתמסמס...

כותב הרב נבנצאל וממשיל את ירושלים לאבן יקרה שאבדה לבעליה, האם האבן אינה קיימת יותר? כך גם ירושלים, היא קיימת, הפוטנציאל שלה קיים איפשהו באופן מוחשי מאוד, רק שלנו היא הלכה לאיבוד בשל החורבן של עצמנו שעוד לא תוקן. "התענית והאבל אינם באים לציין שהמקדש לא נברא עדיין, אלא שאנו איננו ראויים עדיין לבנייתו! אפילו אם מישהו יצליח לבנותו במבצע נועז – הוא יפול שוב, מאליו! כיוון שיסוד המקדש מצוי בליבו של כל אחד מאיתנו, וכשיסוד זה אינו בנוי – כיצד יעמוד הבניין? מאידך – אם היינו ראויים – היה המקדש נבנה מיד! בכל אופן שהוא, ובכל מצב מדיני אם על ידי אדם ואם מן השמים. נמצא, שכל הרוצה להיות ראוי לבית המקדש – עליו לבנות קודם את עצמו..." (שיחות לספר במדבר רצ"ד)

כתוב בחז"ל ש"כל דור שאינו נבנה בימיו – מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (יומא א,א) כי אם אנו יכולים לבנותו על ידי טהרת הלב של עצמנו בלבד, ולא עשינו עם זה כלום, כאילו אנחנו בעצמנו החרבנו את המקדש שהיה יכול להבנות בדור שלנו.

המקדש הוא לא עניין גשמי ש"מסדר אותנו". הקורבנות היו כלי, וכך גם התפילה, אבל האדם נדרש לעבודה פנימית וכוונה כדי שיכפרו. וכשעם ישראל שכח שהמקדש הוא רק כלי ו"סמך" שקדושת הבניין תגן עליו – אז הוא חרב.

גם מדינת ישראל היא כלי. ואם לא נשכיל להתעלות בעצמנו, מבפנים, ולהעלות אותה בקודש, נמצא את עצמנו בחורבן.

ועל כך אני אבלה היום.

על גדרות הביטחון, על המצלמות, על החיילים בסמטאות, על העוני, על הפילוג, על השריפות, על החייל המתוק שנרצח, וכל האחרים לפניו, על החטופים, על השבויים, על השחתות, על צרכנות היתר, על השפה שמתלכלכת, על הפקקים האינסופיים, על האינטרסים, על המיסים הגבוהים, על ילדים נטושים, על בערות ושנאה, על אפליה, גם על זו ש"מתקנת", על לכלוך, על רשעות ועל פילוג.

יום אחד בשנה שאני רואה רק מה שרע וכואב ומחפשת את הפתרון שאני יכולה לייצר בכוחות עצמי. איפה עוד אני יכולה לתקן עולם, איפה עוד אני לא בסדר ויש לי להתקדם, איפה עוד אני יכולה להביא קצת גאולה שתצטרף לעוד קצת ועוד קצת עד שייבנה בתוכי מקדש. לא יהיו בו קורבנות ולא מנורה מזהב, רק שקט ושמחה ואור גדול שיקרין החוצה ויחבר אליו עוד אורות של בני עמי והגויים שיתחברו לאורה הענק של ירושלים ובכל יתוקן העולם באמת.

 

קרדיט צילום: טובי שריד

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם