עדות מקוממת

כמעט שנה לפינוי עמונה, ובתל אביב מציגה תערוכת צילומים בשם "עדות מקומית". מדובר בתערוכת צילומי עיתונות מהארץ והעולם שמוצגת במוזיאון ארץ ישראל. מידי שנה נבחרת גם תמונת השנה, שזוכה להתייחסות אישית של אוצרת התערוכה.

מכיוון שידענו שבתערוכה מוצגות תמונות שצולמו בפינוי עמונה, ומכיוון שהקור בעצמות ובלב עדיין לא עזב אותנו מאז, החלטנו - מחלקת תקשורת של המועצה האזורית מטה בנימין - ללכת לראות את התערוכה.

מתוך התערוכה "עדות מקומית", במוזיאון ארץ ישראל תל אביב.

השמש שלחה קרניים מלטפות כשצעדנו לנו למוזיאון, וכשהורדנו את המעילים כנראה שהורדנו גם כמה חומות של הגנה, כי שום דבר לא הגן עלינו כשחטפנו את הבוקס שעדיין כואב לנו בבטן.

תמונת השנה מוקמה בכניסה לתערוכה, כל כך גדולה שלרגע חשבתי שהנה אנחנו שוב שם, בעמונה, בקור הנורא, בשקט הזה שלפני הסערה. כוחות הביטחון מחוץ לבית הכנסת בעמונה, מאחורינו יום קשה ובבית הכנסת נותרו אחרוני האנשים, רובם נערים רעבים ועייפים, חלקם מפוחדים חלקם מוטרפים, חלקם מובילים חלקם מובלים. הרגעים שתמונת השנה לא הראתה הם את אלו שיבואו אחר כך.

לצד התמונה מוצג דבר האוצרת - "מחזה אבסורד" היא מכנה את הפינוי של עשרות משפחות מבתיהן.

"תמונת השנה של נועם מושקוביץ לקוחה ממחזה אבסורד... פריים בודד, מקפיא חזיון מגוחך. זהו משחק ה"תופסת", שאליו נגררה המדינה על-ידי מתנחלי עמונה. זוהי תמונת הסיום בהצגה הגדולה, שסופה ידוע מראש".

מחזה? הצגה? תופסת?

 

תמונתו של נועם שנבחרה היא תמונה מעולה, חדה, מעניינת, מספרת היטב את הסיפור כפי שנכתב על ידי האוצרת. שני פרצופים של "מתנחלים" מציצים מעבר לקיר בית הכנסת, מבטי האימה והפחד שאני ראיתי על פניהם תורגמו על ידי המדריכה למבטי בוז וגיחוך ליצניים במשחק תופסת במחזה אבסורד. נשמתי עמוק והקשבתי להסבר, מנסה לא להרגיש מושפלת ומבוזה בעצמי אל מול הפיכת מאבק כל כך כואב ועיקש לסוג של הצגה קומית.

רגע לפני שעברנו לתמונות הבאות עצרתי לקרוא מקרוב את דבר האוצרת. שם בפסקה האחרונה נגמרתי סופית. האוצרת לוקחת אותנו לפינוי אחר שהתרחש שבועיים לפני פינוי עמונה, פינוי שגם בו נהרסו מבנים לא חוקיים, פינוי שהתרחש באום אל חירן שבנגב, פינוי שהיה סגור לתקשורת, פינוי שלא היה הצגה, פינוי שהוא החיים באמת.

משם עברנו לסדרת צילומים שלוותה בהסברים על חשוד שנעצר על ידי כוחות הביטחון. "תראו איפה אוזקים אותו", אמרה המדריכה, "בחדר השינה, שימו לב לחדירה לאינטימיות. תראו את אשתו, תראו את הבית שחדרו אליו". הייתי צריכה להזכיר לעצמי שלא מדובר כאן בחסיד אומות העולם אלא במבוקש, ולתהות כמה אמפתיה אפשר לגלות כלפי מחבל בפוטנציה אל מול חוסר האמפתיה, הזלזול והלגלוג רגע לפני ביחס לעשרות משפחות שפונו מבתיהן.

המדריכה המשיכה אבל אני כבר לא הייתי שם, נעצרתי ליד תמונה של נערים בעמונה שהבעירו מדורה. להבות האש גרמו לתלמידה שעמדה לידי לתהות אם מדובר בצילום מסוריה. כשבן כיתתה השיב לה שלא, זה צילום מפלשתין, דעתה נחה. סך הכל הגיוני.

בתמונה הבאה דיר עיזים, לצד מגדלי דירות בבנייה. "כ-3000 בדואים חיים כיום במה שמכונה 'פזורה' – כפר שאינו מוכר או התיישבות לא מוסדרת". איזו בחירת מילים נהדרת. למה לא לכתוב פשוט – "מאחז לא חוקי"?. והטקסט ממשיך: "רוב תושביהם חיים 

עדיין ללא תשתיות כבישים, חשמל ומים, וללא שירותים בסיסיים של בריאות וחינוך... מאבקים הארוך של הבדואים נמשך". גם שם אלו החיים עצמם, שם זה לא הצגה.

חשבתי על הימים ההם של הפינוי, חשבתי על המאבק שקדם להם, חשבתי על השנה האחרונה של תושבי עמונה במדרשה בעפרה, מחוסרי בית ופרטיות, חשבתי שאין לי מושג איך בכלל ממשיכים הלאה ומאיפה הכוח לא להתייאש. חשבתי על היישוב החדש שבדרך ובעיקר חשבתי עד כמה רחוקה תל אביב מעמונה.

אולי השמים הכחולים ואולי הקרבה לים הם שגרמו לי להגיע לתערוכה בהתרגשות גדולה. חשבתי שאקבל הסברים מלומדים על הסיבות האומנותיות אשר בגינן נבחרו התמונות, ובעיקר חשבתי שאזכה לראות עדות מקומית. זו הייתה בעיקר עדות מקוממת שגרמה לי לתהות על כל שאר התמונות שהוצגו שם, כמה רחוקה העדות המקומית שהייתי שותפה לה מזו שראיתי שם בתערוכה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם