כולם מדברים על שלום

איפה זה תפס אותי, הנמנום הפוליטי שבו אני שרויה? שנות ילדותי היו אחרות לגמרי. לא, לא היינו דתיים אך היינו אידיאליסטיים ורצינו טוב. ימי אוסלו הזכורים לי כאופטימיים אך לשכניי כקטסטרופה, פעפעו אל תוך ימי התבגרותי התוססים. את נעוריי העברתי בהתנצחויות אידיאולוגיות בין ידידיי הימניים השרופים גלעד ורועי, לביני – השמאלנית של הכיתה. חדי לשון וחמי מזג היינו, עטים על כל ידיעה בעיתון כמוצאי שלל רב, ומתווכחים שעות על ספסלי בית הספר. אחרי רצח רבין, דבר לא היה כשהיה. בכינו בכיכר כל השבוע, עם נרות וגיטרות, ושרנו שירים על האיש ההוא שראינו בו את השלום

          * * *

 

שעת ערב במוצאי שבת חורפית במיוחד. הרוח המכה על החלונות ואדי המים הנקווים בצדי המסילות לא מותירים מקום לספק – קר שם בחוץ. הגדוד הזעיר שלי ישן שנת ישרים אחרי שבת של התכרבלות משפחתית ארוכה בת 25 שעות. ברוך המבדיל בין קודש לחול. השגרה השבועית אוטוטו מתגנבת לחיינו בחזרה. משחקים נאספים, מכונת כביסה ראשונה מופעלת, כלים נשטפים, מנוגבים ונערמים לקראת השבת הבאה, וצלצול חגיגי ראשון של טלפון נשמע בבית אחרי שעות רבות של שקט. אני עונה כבדרך אגב, מצמידה את השפוף לאוזני הימנית כשביד השניה המגב עומד הכן, ונבהלת לשמע הקול הגברי הסמכותי: "שלום, כאן בנימין נתניהו". אה, שלום ביבי, אני אומרת בחיוך וטורקת את הטלפון. אישי שואל מי זה היה, ומתפלא עד כמה אנחנו מבוקשים לאחרונה בידי פוליטיקאים. ביום חמישי בערב התקשרה שלי יחימוביץ'. עד להר שלנו היא הגיעה, כנראה ערב בחירות.

איפה זה תפס אותי, הנמנום הפוליטי שבו אני שרויה בשנים האחרונות? האם אלו החיים העמוסים? ואולי הגיל שהתבשל לו לאט והגיע לבינה שמה שהיה הוא שיהיה?

שנות ילדותי היו שנים של תמימות ופשטות עדינה של הבנה. כל ערב בשמונה 'מבט', ובמוצאי שבת צופים באופן קבוע בתוכנית 'רואים עולם' תוך כדי קילוף פומלות צהבהבות עסיסיות בסלון הבת-ימי שלנו. ולא, לא היינו דתיים אך היינו אידיאליסטיים ורצינו טוב. ימי אוסלו הזכורים לי כאופטימיים אך לשכניי כקטסטרופה, פעפעו אל תוך ימי התבגרותי התוססים. את נעוריי העברתי בהתנצחויות אידיאולוגיות בין ידידיי הימניים השרופים גלעד ורועי, לביני – השמאלנית של הכיתה, ושמחתי בכל אמירה מנצחת שהצלחתי לזרוק לחלל האוויר בלי שתזכה להפרעה הולמת מצדם. חדי לשון וחמי מזג היינו, עטים על כל ידיעה בעיתון כמוצאי שלל רב, ומתווכחים שעות על ספסלי בית הספר. אחר כך באו ימי הנוער העובד והלומד, שם טחנו עד דק את אבק התוכנית להבאת שלום עולמי. אני מניחה שגם המקבילים לנו בבני עקיבא עשו את אותו הדבר בשבתות סמינר ארוכות.

אחרי רצח רבין, דבר לא היה כשהיה. בכינו בכיכר כל השבוע, עם נרות וגיטרות, ושרנו שירים על האיש ההוא שראינו בו את השלום. לא הוגה, לא מדינאי, לא פוליטיקאי חלילה. הוא הוא היה השלום בפני עצמו. התגלמות השקט שתביא לנו חתימה קטנה אחת על דשא ירוק בארץ רחוקה.

ועכשיו, עם השנים, אני אשה אחרת. מה אומר ומה אדבר, נבוכותי. עם המהפך שבחיי והחזרה היומיומית בתשובה, באו הכרות אחרות. ואתן איזו השלמה. יותר לא הפגנתי, לא צעקתי, לא בישרתי על תובנותיי תחת כל עץ רענן. פשוט, חייתי את חיי. אולי אחרי שאדם מבין פעם אחת שטעה טעות יסודית, והיא מכה בו בכל עוזה, אולי אז התעוזה חומקת ממנו. מאז שהכרתי עד כמה טעיתי, הרגשתי שצל הטעות עוקב אחריי, עקב בצד אגודל.

הרצפה שטופה ונקייה והטלפון מצלצל שוב. על הקו חבר הכנסת אריה אלדד. אני סוגרת את הטלפון בשקט. עוד כמה ימים בחירות, ואני את הבחירה שלי עשיתי. אלך אל הקלפי בשקט, בנחת, ביישוב הדעת, ובלי מריבות עם אף בן דוד שמאלני יותר או פחות. ואולי לזה ייקרא שלום?

 

 

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם