אישה לאישה זאב

אף אישה לא רוצה לשמוע שהבטן שלה ענקית. לא ברווקותה, לא בהיותה נשואה. לא לפני הריון, לא אחרי הריון, וכמה מפתיע - גם לא במהלך ההריון. ועם זאת, בחודשים האחרונים של ההריון שלי נראה שזו מנת חלקי, לשמוע שהבטן שלי ענקית, ותמיד עם טון מתפלא.

הערות כמו:

  • "אולי יש לך שניים?" (... נראה לי שכבר הייתי יודעת בעצמי אם זה היה המצב)
  • "וואו איך גדלת"! (...תודה, אין צורך להזכיר לי, אני מתעדכנת בכך כל בוקר כשלוקח לי דקות ארוכות למצוא בגד שעולה עלי)
  • "בלעת כדור?!" (אנחנו בשנת 2016. מי אומר דברים כאלה בכלל?)

הדברים תמיד נאמרים בחיוך, לעיתים קרובות על ידי חברה טובה או אפילו בת משפחה. הם אפילו נאמרים כמחמאה ועם כוונה טובה, מתוך התרגשות, ורצון לומר דבר חיובי. אבל הנה חידוש בשביל כל משמיעות המשפטים הנ"ל - האמירות האלה לא נעימות לנו לאוזן, וגם לא ללב. זו זכות עצומה להיות בהריון, זו חוויה אישית וזוגית מרוממת. כל אשה שכמהה להריון מייחלת לתפוח ככה וכמוהן גם אני בהחלט ייחלתי להשמין בנסיבות כאלה, ועם זאת אני מרגישה שהערות לא חיוביות על משקל, גודל, מימדיה של האישה - צריכות להיות מחוץ לתחום. מה שהכי מפליא בכל העניין הזה, הוא שהאמירות האלה תמיד נאמרות על ידי נשים. פעמים רבות על ידי נשים שכבר ילדו בעבר, ובכל זאת שכחו כנראה שדימוי הגוף אצלנו, הנשים, הוא דבר כל כך שברירי.

"הגיע הזמן לפוסט נוסף סטייל צאו לי מהרחם!" מודיע לי בעלי. ואני, אחרי חודשיים של שתיקה מחליטה לאזור אומץ ולכתוב את הדברים. כשאני חושבת על זה, בחברה שבה אני נמצאת דימוי הגוף דווקא לא מושפע מהסביבה הגברית. כל חיי היו לי חברים קרובים ממין זכר, אך ככל שאני מתעסקת בסוגיה הזו אני מגיעה למסקנה שמי מעסיק אותנו בסוגיית הרושם החיצוני הוא דווקא נשים. גברים ממש לא שמים לב לאיפור המוקפד, לאיזו שמלה לבשנו בשבת שעברה והאם אפשר ללבוש אותה שוב השבת, כמה יפות (וכואבות!) נעלי העקב שלנו, ואיזה כיסוי ראש הורס וייחודי ענדנו לראשנו. כשאני מגיעה לחתונה וסוקרת בחרדה את האולם לוודא שאף אחת אחרת לא לבשה שמלה כמו שלי, אני מבינה עד כמה זה טבוע בנו הנשים. מסתבר שנשים מתלבשות בשביל נשים. זו לא טענה אוניברסאלית, היא לא הוכחה באופן אמפירי, אך יש לי תחושה חזקה שלפחות במעגלים בהם אני סובבת, זו אכן המציאות.

ובענייני הריון - אף גבר מעולם לא העז להתייחס להריון שלי ולממדי הבטן המשתנה, ובשבוע שעבר הבנתי כמה הוקל לחברי הטוב מהאוניברסיטה כשאמרתי משהו על יציאה לחופשת לידה וסופסוף (בחודש שמיני!) הוא הרגיש בנוח לאחל לי בשעה טובה ושיעבור בקלות. הגברים ממוקמים בסקאלה שנעה בין לא-אכפת-לי-לא-שמתי-לב-לא רציתי לומר כלום כי זה לא ענייני. והנשים? איבדו כל זכר לטקט. אישה לאישה זאב.

ככל שאני משתפת את הסביבה יותר, אני נחשפת לעוד ועוד הערות לא במקום שנאמרות לחברותיי, ותוהה מה קרה לנו הנשים. נשים נשארות נשים. רובנו אוהבות לשמוע מחמאות על המראה החיצוני, ונרגיש יותר בנוח לשמוע אותן מנשים. נראה לי ברור מאליו שזה לא במקום לקבל הערה מגבר סטייל "איך השמנת / תפחת / גדלת", אך משום מה נשים יכולות להחליק את אותן אמירות בדיוק ולצאת מזה בזול.

אני לא משלה את עצמי שהאמירות האלה ייפסקו. אני מאמינה שמי שלא בורכה בטקט, לא תקבל אותו פתאום כרוח קודש מן השמיים. ובמקביל יש חברות שמהן אני יכולה לשמוע את המשפטים האלה ולא לרצות לחבוט להן במחבת על הראש. למה? ככה. תלוי מי מעירה, ואיך (טוב, אולי גם ההורמונים קשורים לזה). אותה הערה יכולה להשמע כמחמאה כשהיא באה מאישה אחת, ופוגענית- מפיה של אישה אחרת...

אבל אני כן מרגישה שהפמיניזם אותו אני חשה מתנקז הרבה פעמים לנקודה אחת משמעותית. נשים צריכות לתמוך בנשים. לחזק ולהעצים נשים. חברות / מכרות / בנות משפחה רוצות לעשות טוב ולסייע אחת לשנייה, במעשים, בחסד אבל גם במילים מחזקות. נשים יכולות לחולל שינוי, ורגישות גבוהה יותר היא מקום טוב להתחיל בו. איך אמרה יהודית רביץ - "לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה, מיד עושה לי טוב. רק מילה טובה או שתיים לא יותר מזה". מילים טובות עושות טוב. מילים לא טובות עושות רע. זה מוטו לחיים והוא נכון בכל תחום, ולענייננו הוא רלוונטי עד מאוד. קשה להבחין בין השניים? עדיף לא לומר כלום. אבל אם בכל זאת יש מילה טובה, או שתיים, לא יותר מזה, זה כל מה שבחורה צריכה לשמוע.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם