אם אשכחך שיח מוניס

 

בריסל, הפרלמנט האירופאי.
שמונה ישראלים, שמונה פלסטינים ושמונה אירופאים יושבים סביב השולחן העגול במטרה "לדון". מאד אוהבים לעשות את זה באיחוד האירופאי, הם דנים בלי הפסקה, על כל דבר, ונדמה שהם הצליחו לפתח מדיונים קריירות לא רעות בכלל. מדובר על משלחת שארגן האיחוד האירופאי כחלק מעיסוקו בסכסוך הישראלי- פלסטיני, במטרה לקדם שיח והידברות.

והנה אנחנו בעיצומו של דיון סוער. אחד הפלסטינים מדבר בלהט ולתוך דבריו משתחלת אמירה, מעין הערת שוליים בלבד, אשר לא באמת מהווה חלק חשוב מהתוכן של הדברים, אבל הערת השוליים הזו תופסת אותי חזק.
"אגב סוגיית הפליטים", הוא אומר, "בחדר הזה ממש יושבים שניים מהם".
הסתכלתי ימינה ושמאלה, סרקתי את עמיתיי הפלסטינים הצעירים, ותהיתי מי פה לעזאזל גורש מביתו. ברור שאף לא אחד מהם. הם ככל הנראה דור שלישי או רביעי לפליטים, אבל ה"פליטות" אצל הפלסטינים היא עניין גנטי לחלוטין. היא עוברת מדור לדור וממשיכה איתך הלאה.

סוגיית הפליטים הפלסטינים מעוררת בי אנטגוניזם והתקוממות באופן בלתי נשלט.
בעוד שכל הפליטים בעולם מקבלים סיוע מנציבות האו"ם לענייני פליטים, הוקמה סוכנות נפרדת במיוחד עבור הפליטים הפלסטינים. כל פליט אחר בעולם לא יכול להעביר את מעמד הפליט שלו מדור לדור. רק אצל הפלסטינים ממשיכים להנציח את עניין הפליטים ולשמור את הבעיה כפצע פתוח וכנשק נגד מדינת ישראל.

**

אבל גם דבר נוסף קרה לי בבריסל.

יש משהו במפגש הבינאישי הזה שגורם לך להסתכל לאנשים בגובה העיניים. לשוחח, לצחוק ולהתרגש, כאנשים אל אנשים. זכיתי להכיר אנשים מקסימים ורכשתי לי חברים. כן, כן, חברים פלסטינים.
ככה זה כשנותנים לך לשתות כל כך הרבה יין, ואין ספק שיין דוחה כיבוש במקרה הזה.
ברגע שאתה משוחח עם חבר, אתה יכול לגלות הרבה הזדהות ואמפתיה כלפי דברים שהוא אומר, גם אם אתה לא מסכים איתו. ואני חושבת שזה בדיוק מה שקרה לי שם.
אותה אמפתיה גרמה לי פתאום להסתכל על עניין הפליטים ממקום לגמרי אחר.
אנחנו תמיד מבקרים ויוצאים כנגד הפלסטינים על שהם ממשיכים ללמד במערכות החינוך שלהם שחיפה ועכו ורמלה הן שלהם, ושהם ישובו לשם יום אחד. אנחנו מתקוממים על כך שהם לא מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל במקומות הללו.
גם אני הייתי ועודני עסוקה בלהתקומם על כך.

אבל תחושת ההזדהות הזו עם החברים, גרמה לי לשאול את עצמי בכנות -
על מה אנחנו כל כך מתקוממים בעצם?
אנחנו חיכינו 2000 שנה לשוב הביתה ולא וויתרנו. בכל חתונה הזכרנו והתאבלנו על חורבן ירושלים, בכל שנה בליל הסדר התפללנו ל"שנה הבאה בירושלים הבנויה" וכל תפילה נסבה סביב הכיסופים האינסופיים לארץ ישראל.
והנה קם לו אחרי 2000 שנה איזה הזוי אחד בשם הרצל והתחיל לדבר על השיבה הביתה. ולא רק שהוא דיבר, הוא גם הגשים. 
אוגנדה?? מה פתאום? שאנחנו נוותר על הבית? תמיד חונכנו שזה הבית, שמשם גורשנו ולשם גם נחזור.
ואנחנו פה מסתכלים עליו בהערצה ועל השיבה ארצה כערך ציוני אדיר. ולא בכדי כולנו, או לפחות רובנו, מרגישים בני מזל שדווקא בדורנו הצלחנו להגשים את חלום הדורות.
אז מה אנחנו רוצים מהם בעצם?
למה אנחנו עסוקים בלבקר את הציפיות והייחולים שלהם? למה קשה לנו להזדהות עם הרצון החזק הזה לשוב הביתה? למה דווקא לנו כל כך קשה להבין?


לכל מי שדואג על חזרתי שמאלנית, היו רגועים. הנה אני חוזרת לעצמי -
אני היום מבינה, מזדהה מאד, ומגלה המון אמפתיה לרצון החזק של הפלסטינים לממש את חלום הסבא והסבתא.
ודווקא אותה אמפתיה יצרה אצלי פחד וחשש גדול עוד יותר מהקמתה של המדינה הפלסטינית.
כשמיליוני אנשים יעמדו על גבעות השומרון ויראו את הבית קרוב מתמיד - קשה לי להאמין שמשהו יעצור מבעדם.
את האמת? אני הייתי עושה הכל כדי להגשים את החלום הזה שנמצא ממש במרחק נגיעה.

זה היה רגע מאד חזק ועוצמתי בעיני. הרגע בו אמרתי לחבריי הפלסטינים שלצערי, אעשה הכל על מנת שהחלום הזה שלהם לא יתגשם. והם, במקום להתעצבן ולהתגונן, הסתכלו עליי עם חיוך כואב והבינו בדיוק למה אני מתכוונת.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם