אני והעיר הגדולה

לא תכננתי את הביקור הזה, למרות שכבר הרבה זמן אני רוצה לבקר.

זה בא לי פתאום בהפתעה, קבוצה שפגשתי המשיכה לרוואבי, ובהחלטה של רגע הורדתי את המטפחת, חבשתי את הכובע האופנתי שלי שקניתי בלב תל אביב, והפכתי ממתנחלת לתל-אביבית. הכובע ואני המשכנו עם הקבוצה לביקור בעיר הפלסטינית החדשה, שנבנית עשרים דקות מהבית שלי, ובלי האישורים המיוחדים של הקבוצה שאליה התלוויתי כנראה שלא הייתי יכולה להגיע לשם אף פעם.

הדרך מאוד מוכרת לי. היא מובילה לכיוון הישוב עטרת, כמה דקות לפני הכניסה לישוב פונים ימינה. שלט גדול בערבית כנראה מברך לשלום את הבאים בשעריה של העיר החדשה.

רוואבי פירושה "גבעות", ואכן היא שוכנת - בדומה לישובים שלנו - על פסגת ההרים, ונראית כמו הוצנחה הישר ממקום אחר. בתים רבי קומות מצופים באבן מקומית, נראים כמעט כמו מגדלי היוקרה בלב הארץ.

אנחנו מעפילים עם הרכבים לראש הפסגה, שם נמצא "מרכז המבקרים" של העיר. בכניסה - עץ זית מרשים מוקף חלוקי נחל. ענפיו כמו זרועות חזקות נשלחות לכל עבר, ושורשיו עבים אוחזים היטב בקרקע. עץ הזית הזה הוא סמל לשורשיות, לאחיזה באדמה בחבל הארץ. עמק שילה השוכן למרגלות הבית שלי מלא בעצי זית כאלו. עצים שניטעו על שרידיהם של עצים עתיקים מהם, בני אלפי שנים, מהימים בהם אבותינו הכינו שמן למשכן בשילה. גרעיניהם ממלאים את הכדים המתגלים בחפירות בשילה הקדומה. העץ הזקוף הזה כמו קורא עלי תיגר.

בכניסה פוגש אותנו גבר לבוש בחליפה מודרנית ואנגלית אוקספורדית. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא, כמה חבל שלגברים שעובדים אתי אין כזו אנגלית. כעבור כמה דקות מצטרפים אליו עוד כמה אנשי צוות, כולם מרשימים מאוד. חייבת להגיד שהתפעלתי, כל כך שונה מהפלסטינים שאני רואה מסביבי. האווירה מקרינה איכות, מודרניות, מערביות, חילוניות ובעיקר יוקרה.

מרכז המבקרים - או מרכז המכירות - מרשים ביותר. אנו צועדים דרך דגם מוקטן של העיר. דרך החלונות הקטנים אני רואה סרטונים שמראים לי את החיים בתוך הדירות. אני מרגישה קצת כמו גוליבר בארץ המציצנים. הטכנולוגיה מרשימה, וגם האיכות. המלווה מצביע בעזרת קרן לייזר ירוקה לעבר מרפסת שירות הנמצאת בין כל שתי דירות - "אתם הישראלים רגילים למרפסות שירות כאלו, אבל כאן אצלנו זה חידוש, את זה העתקנו מכם". לא רק את זה הם העתיקו מאתנו, העיר כולה נראית כמו אחותה התאומה של העיר מודיעין, רק הרבה יותר יפה.

המשך הסיור מרשים לא פחות. לבסוף אנו עולים לקומה השנייה, למרפסת התצפית. הנוף מרהיב. תל אביב נשקפת לה באופק, ומאחוריה הים. כל ארצנו פרוסה למרגלותיה של רוואבי, ותחושת בלבול עזה פוקדת אותי.

התרשמתי? מאוד. התפעלתי? מאוד. אז למה חזרתי משם כל כך מבולבלת?? אולי בגלל התחושה שרוואבי היא החלום, או הפסגה, של תהליך שאני כל כך מתנגדת לו. שתי מדינות לשני עמים, נוסחה שיכולה להתקיים באירופה, אולי מקבלת ברוואבי אפשרות מזרח-תיכונית. הנה הפלסטינאים הנאורים, מסבירי הפנים, שכל רצונם הוא חיים עצמאיים, טובים, איכותיים, בדיוק כמו כולם. ומי מפריע לחלום הנפלא הזה להתגשם? אני ושכניי המתנחלים, שמתנגדים בכל תוקף לשתי מדינות. חבורת משוגעים שמחבלת בכל אפשרות לשלום כאן במזרח התיכון.

בדרך חזרה מרוואבי הנוצצת הרגשתי קצת כמו אחרי ביקור ביוניברסל סטודיוס כשהייתי ילדה. מעבר לתפאורה המרשימה של רוואבי, מסתתרת תפישת עולם כזו שלא רואה את רוואבי חיה בשכנות למודיעין. אין מקום למדינת ישראל לצידה של מדינה פלסטינאית לפי אותה תפישת עולם, והיא זו שמפחידה אותי. היא לא נמצאת בחזית של רוואבי, היא מסתתרת מאחורי המושרביות היפות של מרפסות השרות.

דירת יוקרה ברוואבי עולה 80,000$, דירת פאר עולה 150,000$. כולנו היינו קונים שם בשמחה. דין מוות מרחף מעל ראשיהם של אלו שימכרו שם דירה ליהודי. אותו דין כנראה ירחף מעל ראשינו הנצפים כל כך בבירור ממרפסות בתיהם של תושבי רוואבי, אם רק תהיה להם מדינה השוכנת לצידה של מדינתו.

עמדתי במרפסת ברוואבי, התפעלתי מהנוף המדהים של הרי בנימין, למרגלותיהם ערי שפלת החוף ומרפסותיהן הצופות אלי. אחריות גדולה מרגישים כלפי יושבי המרפסות שם כשעומדים ברוואבי. מה זו הרוואבי הזו שנבנית לה בקצב מסחרר מעל ראשינו, שאלתי את עצמי. איך היא יכולה להיות חזון העתיד של אחד ואימת המחר של האחר.

 

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם