עת לטעת

כשהייתי בת עשר ההורים שלי התגרשו. נדדתי בין שני בתים מאז ועד גיל 16, עד שעברתי עם אחותי לפנימייה. בחגים ובסופי שבוע הייתי אמורה לצאת הביתה לבית של אבא והיה גם שלב שהייתי אמורה לגור עם אחיי הגדולים אבל זה לא הסתדר, כך שרוב הזמן נדדתי בין הפנימיה ובין בתים של חברים. בגיל 19 עברתי לגור בקומונה במכינה הקדם-צבאית "בינה" בדרום תל אביב, בשכונת שפירא. גרתי שם שנה. במשך השירות הלאומי במרכז "נא לגעת" ביפו, בתאטרון החירשים-עיוורים, שוב גרתי אצל אבא שלי. בגיל 21 עברתי עם אחותי לשכונת התקווה בת"א, ובגיל 22, עברנו, היא ואני, לגבעתיים, בתקווה שלא צפוי לנו מעבר בקרוב.

אז אני יודעת איך זה כשמעל למושג 'בית' מרחף סימן שאלה. אבל לא הכרתי את התחושה הזו מהפן של מגורשי גוש קטיף - כלשונם.
את יעל הרמתי הכרתי לפני כשנתיים במסגרת קורס משחק בבית הספר למשחק של ענת ברזילי בת"א. יעל למדה בקורס ואני תרגמתי לסטודנטית אחרת לשפת הסימנים. לקראת מופע הסיום, יעל, שידעה שלמדתי מחזאות, שאלה אותי אם אוכל לעבד עבורה מונולוג מתוך קטעים שכתבה על ההתנתקות. כמה ימים אחר כך נתקלתי בקול קורא להגשת מחזות לפסטיבל בנושא 'בית', ויעל, בת היישוב גני טל בגוש קטיף, הסכימה לשלוח לי חומרים למחזה שלם.


צילום מתוך ההצגה: נעמה לייטנר

ההצגה "עת לטעת" עוסקת בסיפורה האישי של נטע, בת 25 ואמא לאיתן בן השש, בהתמודדותה עם אובדן, עקירה ובית. שבועיים לפני שנאלצה להשאיר את ביתה מאחוריה, איבדה נטע את דודתה בפיגוע ירי. האבל והאובדן על דודתה ועל הבית מתערבבים ונמהלים זה בזה.

היה מאתגר מאד לגשת לסיפור מנקודת המבט של יעל ושל אנשים נוספים מגוש קטיף; שכן ההצגה היא פסיפס סיפורים ולא רק סיפורה האישי של יעל. נעתי בין היכולת שלי להתחבר למקומות אישיים כמו אובדן של בית, או אובדן של אדם אהוב ובין אידיאולוגיות. בקריאה בכתביה של יעל נחשפתי להרבה כאב, שלמעשה הינו אוניברסאלי. ההתיישבות בגוש קטיף התחילה בתמיכת הממשלה, וההחלטה לפנות נחתה בפתאומיות רבה, כך שהרגשתי שאין ערובה לאף אחד שהבית שלו תמיד יהיה איפה שהיה.
נקודה שהקשתה עליי בכתיבה הייתה עניין הקשר החזק לארץ ולקהילה. לי כחילונית זה היה מאוד זר. כשהתוודעתי לכוח החזק של הקהילתיות הרגשתי שיש פה סיפור ששווה לספר אותו ושתושבי הגוש עוד לא דיברו עליו מספיק. 

סיפור המחזה מתחיל מנקודת הזמן של שנה לאחר ההתנתקות, ומתמודד עם השאלה איך אנחנו ממשיכים משם. החלום שלנו הוא להביא את הסיפור הזה לכל מיני קהלים. אלו שצפו בינתיים תיארו נקודות שנגעו בלב וכאלה שכאבו בבטן.

גם הבמאית אופל לוי וגם השחקנית מזי מזוז, לא הכירו מקרוב את סיפור גוש קטיף ובכל זאת התחברו. כולנו מקוות שגם הקהל יצליח להתנתק מהפוליטיקה, מהחדשות, מהעמדות החצובות בסלע, יאפשר פתיחות מחשבתית ויבוא לראות את המחזה.


אופל, תמר, מזי ויעל

מתושבי הגוש למדנו שהקבוצה נותנת כוח, ונוכחתי בזה בתהליך יצירת ההצגה, שעולה עכשיו בזכות הרבה דחיפה ורצון משותף של הבמאית, השחקנית ושלי, במסגרת תיאטרון עצמאי לגמרי.
היינו רוצות שהקהל ירגיש שאמנם אי אפשר לשנות את מה שקרה, אבל אפשר לנסות לנתב אל הטוב את מה שיקרה.

תאריכי ההצגות הקרובות
בתאטרון הפתוח - ביה"ס למשחק ענת ברזילי, מנחם בגין 98, ת"א

 יום חמישי | 29.10 | ט"ז חשוון | 20:30

יום ראשון | 22.11 | י' כסלו | 20:00

מוצ"ש | 19.12 | ז' טבת | 20:30

בתום ההצגה יתקיים שיח עם היוצרות על תהליך היצירה.
מחיר כרטיס: 50 ₪. טל' להזמנת כרטיסים: 052-7453944

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם