מחפשת

"אז מה את עושה בימים אלה?"

"אני? אני מחפשת עבודה."

אני? אני רוקמת חלומות ומקווה שיתגשמו, אני שולחת את לחמי על פני כל מים אפשריים, אני מחפשת היכן שאני בטוחה שאמצא וממלאת את ימיי בעננים ורודים שהנה, עוד רגע קט, ואני כבר יושבת במשרדי החדש מלא האידאלים, מוקפת באנשים חביבים, בעלת משרה תובענית ומספקת, גמישה בשעות המשפחתיות בתיאום מושלם עם האיש שלי, חוזרת בחיוך הביתה והולכת לישון בסיפוק.

ואז אני מתעוררת לעוד יום ועוד שבוע של פיכחון מייאש. של קריאת אלפי משרות שאף אחת מהן לא רלוונטית לי, של שליחת קורות חיים לאחדות שכן וציפיות קלושות לכך שאולי מחר יהיה שם משהו אחר.

ולאט לאט גם הביטחון העצמי מתערער, ואם לפני שנה עזבתי משרה מכובדת של מנהלת לשכת שר ועוזרת מנכ"ל שבטוחה בעצמה ויודעת שהיכן שרק תנחת היא תציל את העולם, הרי שעכשיו אני כבר לא זוכרת לפעמים במה אני טובה, מעבירה לפעמים ימים שלמים ברחמים עצמיים והולכת לישון ללא כל תחושה של סיפוק. יודעת שהילדים מרוויחים אותי בבית מצד אחד, אבל אולי היו מרוויחים הרבה יותר אמא ששמחה בעצמה ומסופקת מעמל יומה.

ואז אני גם מטילה ספקות בבחירות שלי. אז הייתי בבית עם תינוקת חצי שנה, והחלטתי לסיים את התזה ולא משנה מה, וסיימתי אותה בתאריך יעד בלתי הגיוני, ואז כבר חיפשתי עבודה רק על אש קטנה כי יולי אוגוסט הציצו מבעד לדפי היומן, וכל יום בחופש הייתי בטוחה שהנה, יגיע הראשון לספטמבר ואמצא את עצמי נוטלת את תיקי גם כן, ודוחפת עוד סנדוויץ' ויוצאת עם כולם מהבית.

והמציאות הטיחה בי את העובדות שאני אכן יוצאת מהבית, מפזרת למסגרות וחוזרת לשבת יום שלם נוסף בחיפוש, תהייה, בהייה וייאוש שכבר שובת אצלי דרך קבע.

ואני נזכרת באנשים שהכרתי שחיפשו עבודה תקופה ארוכה, שהיו כל כך מלאי כשרונות שלא הבנתי כיצד זה ייתכן. ואני מבינה שזה ייתכן. ואני מוצאת את עצמי בתחרות סמויה עם רווק קרוב, מי פחות בררן, הוא בהצעות השידוכים שאני שולחת לו או אני בהצעות עבודה הבלתי מתאימות שאני מקבלת.

ואני מוצאת את עצמי מתעמתת עם האישיות שלי – מדוע אני מרגישה פחותת ערך להגיד שאני מחפשת עבודה? מדוע לא נעים לי לפנות לאנשים בבקשת עזרה? למה אם אני מדברת עם חברה אני ממהרת להדגיש שזה לא שאין הצעות, יש, פשוט אני מכוונת גבוה... למה הצורך הזה להוכיח את עצמי שוב ושוב כאילו חיפוש עבודה זה איזשהו גנאי?

ואולי, לפני שבועיים הפוסט הזה היה מסתיים כאן, בתקווה שדברים ישתנו. אבל אז ישבתי וחשבתי מה הקב"ה רוצה ממני. מה אני יכולה להוציא מעצמי בתקופה הזאת? מה יש לי ביד שאני יכולה להועיל ולהעביר אותו הלאה גם מבלי שיהיה לי מי שייתן לי תלוש בסוף החודש? במה בורכתי? מה יש לי להציע לעולם?

אז הסרתי את האבק מעל תעודת המורה המוסמכת למחול מזרחי, ריעננתי את השורות שלי ואני מגשימה חלום ישן ומציעה סדנאות נשיות ושחרור דרך מחול מזרחי. אז לקחתי את התזה שלי והפכתי אותה להרצאה (מרתקת!) שתוך שבוע קיבלה כבר שלוש הזמנות לזמן הקרוב. אז הצעתי את עצמי לכתיבה עבור עלונים ומגזינים. אז הסכמתי גם להעביר שיעורי תורה בתשלום. וכל אחד מהדברים האלה זה חלק ממני שאני כל כך שמחה להעביר אותו הלאה. ויש לי עוד המון תכניות ותקוות וחלומות שאני רוצה לממש.

 

ואני עדיין מחפשת עבודה. ואני עדיין מקווה לדחוף סנדוויץ' לתיק, להניע את הרכב ולצאת ליום של עשייה. אבל אני יודעת שבזמן הזה של החיפוש, החלטתי גם לחפש את עצמי, ולמצוא אותי היכן שרק אפשר. ושכל מה שאבסס בתקופה זו הפנויה יותר בחיי, יעמוד לימיני בהמשך. ושגם אם אני לא מתפרנסת עכשיו כפי שאני יכולה וצריכה, הרי שמה שאני עושה זה לגמרי בעשר אצבעות וזו הרגשה שנותנת כל כך הרבה סיפוק.

ועדיין יש ימים של חידלון ושל ייאוש, ועדיין יש בתוכי כל כך הרבה צדדים נוספים שממתינים להתגלות, ואני מפחדת שמישהו מלמעלה מסתכל אלי ואומר לי – עוד לא מספיק. יש לך עוד. אז אמנם לי זה מספיק לדעתי, אבל אני קמה בבוקר בידיעה שגם אם אני היום בבית, אני צריכה לעשות הכל כדי שמחר אהיה במקום אחר.

אז מה אני עושה עכשיו? אני מחפשת עבודה.

הצטרפו אלינו! וקבלו את הפוסט הטרי ישר למייל האישי שלכם